התוכן העיקרי

מ.א. עמק יזרעאל 2

שושנה ברזל – "שושה" שטיינר

נולדה בברטיסלבה בירת סלובקיה, בשנת 1924 להוריה ליאו ורנה לבית קופלר. אחות גדולה ל-ורה. שושה למדה בבי"ס גרמני ובגימנסיה סלובקית.
ב 1939, עם הקמת הממשלה הפשיסטית, עברה המשפחה להונגריה שם קיבלו אזרחות הונגרית וב 1939 עברו לגלנטה. ב 1940 עברו לבודפשט. במרץ 1944, פלשו הגרמנים להונגריה. אביה וסבתה נשארו בגלנטה, משם נלקחו יחד עם עוד קרובים לאושוויץ בירקנאו ולא חזרו. כמעט כל משפחתה של האם נספתה. בבודפשט הצליחה שושנה להשיג ניירות "אריים" לעצמה ולאלכס בעלה ומשפחתו. ב 1944 נישאה לאלכס, שברח ממחנה העבודה והם צורפו
ל "רכבת-קסטנר" שהביאה אותם להפתעתם למחנה ברגן בלזן.
אחרי שהות של כ-5 חודשים הועברו לשוויץ, שם נולד בנם הראשון גבריאל.
בקיץ 1945 עלו ארצה יחד עם חברים מהתנועה בהונגריה, איתם ייסדו גרעין התיישבות, קודם בהכשרה ברמת יוחנן ואחר כך ייסדו את קיבוץ צאלים.
ב 1948 התנועה אליה השתייכו "חבר הקבוצות" העבירה את הגרעין לכפר החורש. וזהו ביתם עד היום. רוב השנים עבדתי כגננת וגם מילאה תפקידים שונים בקיבוץ. אלכס נפטר לפני 12 שנים.
לשושה שתי בנות: אורה רחל ושני בנים: גבריאל ויגאל, 13 נכדים ו-17 נינים.

   

דב גל

נולד בוורשה בפולין ב 1939, להוריו הדסה לבית סטווסקובסקי ומאיר הופנפוגל, אח צעיר לישראל (סלק), הגדול ממנו ב 8 שנים. הוריו של דב היו חייטים וניהלו עסק עצמאי בתחום. בשנת 1939, חודשיים אחרי פרוץ המלחמה ברחה המשפחה לרוסיה לאזור הרי אורל, שם נשארו עד שנת 1945. עם סיום המלחמה. חזרה המשפחה לפולין, לעיר וורוצלב, שם קיבלו בית מהממשלה, הילדים הלכו לבית ספר וב 1950 עלו לארץ ישראל באנייה "ירושלים". סלק, הבן הבכור עלה שנה קודם. המשפחה עברה את תהליך הקליטה בארץ: שער- עלייה, מחנה עולים, מחנה חירייה, מחנה ישראל ולבסוף הגיעו ללוד.
דב עבר בשנת 1954 לקיבוץ בית אורן במסגרת קליטת עליה, שם למד ועבד. בשנת 1958 התגייס לצה"ל לצנחנים, עבר קורס חובשים, לאחר שנתיים וחצי חזר לקיבוץ, לחם במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום כיפור נפצע. בבית אורן הכיר את גאולה לבית לוי, עמה התחתן בשנת 1963 ונולדו להם 3 ילדים ירון ז"ל, שגיא ואושרה. ב 1976 עברה המשפחה למושב נהלל.
לדב 2 ילדים ו 5 נכדים. לגאולה, בן נוסף ונכדה מנישואיה הראשונים.

   

אילנה הררי – הלינה ליינקרם

נולדה במרץ 1936 בקרקוב פולין, בת יחידה למשה ולאה לבית שידלוב.
המשפחה חיה בקרקוב עד שהוקם בה הגטו. אחרי תקופה קצרה ברחה הילנה עם הוריה וסבתה לכפר הקרוב רבקה. כל המשפחה הקרובה שנשארה בקרקוב הובלו מהעיר ונרצחו. הוריה וסבתה של הלינה נרצחו ברבקה והיא הועברה למשפחת האב בוורשה. הלינה הוסתרה בבתיהם של חבריהם הפולנים של ההורים, אשר שמרו על הילדה לסירוגין עד לסופה של המלחמה. ב 1945, לאחר המלחמה, אומצה על ידי דודתה, אחות אביה ויחד עם בני משפחה נוספים עלו לארץ ב 1949 דרך מרסי באנייה "קדמה". חברתם הפולנייה של ההורים, הלנה זכצבסקה שנתנה מחסה להלינה ולבן דודה, הוכרה לימים כ"חסידת אומות עולם", נטעה עץ בירושלים והוענקה לה תעודת הוקרה. הלינה גדלה בקיבוץ גליל ים, שם הוחלף שמה לאילנה. מאוחר יותר עברה לבית אמה בנתניה שם סיימה את לימודיה. עסקה 35 שנים בהוראה, קודם בטבריה ואח"כ בעפולה, בבי"ס "רמות".
להלינה-אילנה שתי בנות: ליאורה וסמדר, תשעה נכדים ואחד עשר נינים.

   

תמר בר לבב – הינדה רפפורט

נולדה בעיירה סרדנייה באזור הקרפטים הרוסים, בשנת 1928, להוריה שלמה וחנה לבית פריד. במשפחה היו עשרה אחים: מרטין, יעקב, פסיה, רבקה, פנינה, שרה, חיה, תמר, אסתר ומרים. תמר למדה בבי"ס צ'כי.
בשנת 1938, פלשו ההונגרים והאחים נאלצו לעבור לבודפשט משם נלקחו למחנות כפייה. באפריל 1944, הובלו למחנה מעבר בבית חרושת ללבנים. אחת האחיות שהייתה בחודש אחרון להריונה נלקחה ללדת בבית חולים ומאז לא נודע מה עלה בגורלה. תמר והוריה יחד עם 6 אחיותיה הובלו ברכבת משא במשך 3 ימים עד למחנה אושוויץ-בירקנאו, את הוריה לא ראתה יותר. תמר אחיותיה הועברו ל-לטבייה ולריגה למחנה עבודה. עם התקדמות החזית הועברו למחנה הריכוז שטוטהוף, שם הופרדו האחיות. במרץ 1945 הובלה עם עוד נשים בצעדת-מוות עד לברלין. ב 8 במאי 1945, שוחררה תמר ב-וורצן בידי הצבא האמריקאי. תמר, עם אחיותיה שרה, מרים ופירי החלימו בבי"ח בפראג וחזרו לבודפשט. ב 1947 עלתה לארץ יחד עם אחותה מרים באנייה "מאכס נורדאו", הגיעה לכפר המכבי, נישאה לגד ועברו לכפר החורש, משם למצובה ולצאלים. 15 שנה גרה בכפר החורש.
לתמר בן ובת, רותי ועוזי, שישה נכדים ושלושה עשר נינים.

   

תמר נוריאל / סופיה זליקוביץ'

נולדה באפריל בשנת 1929 ביאסי שברומניה להוריה שמואל ואדלה לבית הרשקוביץ. אחות קטנה לקרולינה ומרצ'ל. אמא הייתה עקרת בית ואבא היה מנהל של מספר חנויות ובתי מלאכה. לקראת סוף שנת 1939, הלגיורנרים תפסו את השלטון והחלו להגביל את האוכלוסייה היהודית ביאסי. ביתם ורכושם של המשפחה הוחרם. בעקבות הפוגרום בבוקרשט, הוברח האח מרצ'ל לארץ.
בשנת 1940 והתגורר בקיבוץ ניר-עם. באותה תקופה בעיר יאסי שלט הצבא הרומני והגרמני. המשפחה עברה למרתף בבית הדודה. כל זמן ההפגזות דילגו בין מרתפים. ב 1945, שוחררו בידי הרוסים, בשנת 1946, בעזרת שליחים מהארץ יצאו תמר ואחותה קרולינה להכשרה בטרנסילבניה, בחווה של תנועת הנוער הציוני, שם שהו מספר חודשים. משם עברו לבוקרשט להמתנה לקראת העלייה. בשנת 1947 הפליגו ארצה על האנייה "מדינת היהודים", שנתפסה ע"י הבריטים ונשלחו למחנה הסגר בקפריסין. שם שהו במשך כמעט שנה.
ב 1948 שוחררו והורשו להיכנס לארץ. הן הגיעו לדגניה ב'. ב 1950, תמר התגייסה לחיל האוויר ושירתה כחובשת קרבית. בבסיס חיל האוויר פגשה את שמואל, שהיה פרח טייס. הם נישאו ב 1952. לאחר שסיימו את השרות עברו להתגורר בבית לחם הגלילית. שם נולדו שלושת ילדיהם: סמדר, עודד ונאווה.
לתמר ושמואל שמונה עשר נכדים ועשרים ושבעה נינים.

   

מרדכי סוננברג

מרדכי, בן לפנחס סוננברג וציפורה לבית רפאלוביץ, נולד בעיר לודז פולין, באוקטובר 1926, אח הצעיר לשתי אחיות, הבכורה בשיה והצעירה פולה. עד פרוץ מלחמת העולם השנייה, למד באחת הגימנסיות בעיר לודז שווייצר, סיים 6 כיתות עממי וכיתה אחת בתיכון. ב- 1939 בפרוץ המלחמה, היה בן 13.
מסוף 1939 ועד ספטמבר 1944, שהה בגטו לודג' עד לחיסול הסופי של הגטו. ב- 1943 באחת האקציות בגטו, נתפסו הוריו. אחותו הקטנה פולה, נפטרה ממחלה בגטו באותה שנה. בסוף 1944, עם חיסול הגטו, מרדכי ואחותו נלקחו לאושוויץ-בירקנאו. הופרדו בהגיעם ומאז לא ראה אותה.
לאחר שבועיים הועבר מרדכי ועוד רבים למחנה מרצבכטל. בפברואר 1945 הוצא בצעדת-המוות מגרוס-רוזן, ברגל וברכב, לאורך חודשים, ובאפריל הצליח להימלט ולהסתתר בכפר גנקה בבוואריה התחתונה, עד לסוף המלחמה. במאי 1945, אחרי השחרור, עבר עם חבר לעיירה אגנפלדן. בסוף 1946, הצטרף לקבוצת חברים ואיתם עלה ארצה באנייה "בן-הכט" שלפני חופי הארץ נתפשה ע"י הבריטים והם הובלו למחנה הסגר בקפריסין. בסוף 1947, שוחררו מהמחנה ועלו לארץ. ב- 1948 גויס לצבא ונלחם בירושלים וסביבתה. נפצע ב"משלט משותף", היום בית שמש. מצה"ל השתחרר ב- 1950 ובאותה שנה התחתן עם בתיה. יחד הקימו משק בבית לחם הגלילית.
נולדו להם 4 בנים: פנחס, התאומים נדב ואסף והבן הצעיר חגי ז"ל, נפטר באופן פתאומי והוא בן 42. לבתיה ומרדכי ארבעה עשר נכדים, וארבעה נינים.

   

ריטה בן יהודה - מרגוליס

נולדה בנובמבר 1943, במחנה העבודה דומאניאסקה בחבל טרנסניסטריה. האם, ז'אנה לבית וינשטיין והאב, אלכסנדר מרגוליס הכירו במחנה העבודה. האב היה מוזיקאי מחונן שנשאר בחיים בזכות כך. ביום שחרור המחנה על ידי הרוסים נהרג אחיה הבכור. האב יליד קישינב לא מצא זכר ממשפחתו.
בשנת 1945, עברה המשפחה לטשרנוביץ-אוקראינה. ב 1959, נפטר האב באופן פתאומי. מגיל 6 כבר למדה נגינה על פסנתר ובגיל 15 המשיכה בלימודי המוזיקה ואף לימדה לפרנסתה. בשנת 1962, נישאה לויקטור חייקוב ונולד בנם סשה. ב 1967, החמירה ההסתה נגד היהודים ברוסיה והם עזבו את טשרנוביץ. השיגו אישור עליה לישראל וב 1969 עלתה ריטה עם אמה ובנה.
בעלה, כמהנדס בכיר וכחבר המפלגה הקומוניסטית, נאלץ להישאר והם לא נפגשו יותר. ריטה הגיעה לאולפן לעברית בקבוץ מזרע. אמה נשארה בבן-דור עם בנה סשה. במזרע פגשה את יעקב בן-יהודה והם נישאו ב 1970, אז צרפה את סשה בנה. אמה נהרגה בתאונת דרכים ב 1971.
יעקב בעלה נפטר ב 1997. הבן, סשה, נפטר ממחלה במאי 2009. הוא היה אלוף משנה בצבא ומוערך ביותר. לריטה ויעקב נולדו שני ילדים: דן ושירז.
משלושת ילדיה סשה דן ושירז יש לה כיום שבעה נכדים.

   

עדנה-סילוויה שמע-שיר

נולדה ב 1943, במחנה פליטים בשוויץ, בת לרות זילברמן-שיראו. עם עליית הנאצים לשלטון, נאסר בעלה של האם ומאז לא פגשה בו יותר. ב 1935, רות נעצרה אף היא ונשלחה למחנה הריכוז מורינגן כאסירה פוליטית ל"חינוך מחדש" וב 1938, השתחררה, חולה במחלת שחפת. היא התגוררה אצל משפחת ארנולד, אזרחים שוויצרים, ששהו בברלין ועבדה אצלם כל עוד השלטונות הנאצים אפשרו זאת. ב 1940, נולד לרות בן, פטר שנחשב לחצי ארי ולא נימול. הנאצים דרשו את הילד לעצמם וניסו לשלוח את רות לפולין לכן, נמלטה יחד עם בנה פטר לשוויץ ושהו שם כפליטים. ב 1943, נולדה שם עדנה-סילוויה. עם סיום המלחמה ב 1946, עזבה רות עם בן זוגה ושני ילדיה את שוויץ והתגוררו בווינה-אוסטריה. רות הייתה פעילה בקהילה היהודית הווינאית וחברה במפלגה הקומוניסטית. ב 1953, עלתה המשפחה לישראל באמצעות "השומר הצעיר". רות נפטרה ב 1962. השאירה אחריה את פטר שיראו המתגורר בקנדה עם 3 בנים ו6 נכדים. עדנה נשואה לאברהם שמע וגרים במזרע. עסקה בחינוך והוראה בכיתות היסודי וכיום עובדת בספריית הילדים של הקיבוץ.
להם ארבע בנות ושני בנים: שרון, רענן, סיון, חן אורן ושירלי ו- 14 נכדים.

   
 

הדור השני

   

ברכה זמיר לבית גרדי (גרגלי)

הורי נעמי- אגנס לבית פריד, ואריה- אימרה גרדי.
ב 1944, עם כניסת הנאצים להונגריה קיבלה אמי זהות נוצרית וכך ניצלה. משפחתה שנשארה בעיר-השדה נירדהאזה, נלקחה למחנות ההשמדה אושוויץ ומאטאהוזן. אביה שנדור, אמה אתלקה, אחותה מרתה ואחיה הקטן יאני, נספו במחנות. אבי, אריה, נילקח ב 1942 למחנות כפייה ועד 1944 עבר בין 4 מחנות שונים, ברח והסתתר עם אמי בבודפשט עד השחרור. אביו בלה נלקח מביתו ע"י אנשי "צלב החץ" ההונגרים, נורה והושלח לדנובה.
הוריי נישאו בתום המלחמה ב 1945 בבודפשט. שם נולדתי בשנת 48.
לאחר השחרור הצטרפו להכשרה במסגרת תנועת גורדוניה מכבי-הצעיר בעיר סגד, ב 1948 עלו לישראל באנייה "ג'ורדנה" לקבוץ כפר החורש. נולדו להם שלושה ילדים: ברכה, עופרה ואלכס ו- 11 נכדים. ב 1970, נישאתי לאורי בן קבוץ מסדה. כיום אנו חיים בכפר החורש. אני אחות במקצועי עבדתי בקהילה ובבי"ח העמק עד יציאתי לגמלאות.
לנו 4 ילדים: סיון, עידית, שני ויותם. ושבעה נכדים.

   

אביטל בן יהודה

נולדתי בירושלים בשנת 1951 לאמי, מרים, ורה לבית שטיינר, ברנסון מנישואיה, ולאבי פנחס לבית קסטנבאום - ערמון . מרים, אמי, נולדה בברטיסלבה, עברה להונגריה והצטרפה לתנועת הנוער מכבי הצעיר, ובעזרתם, בשנת 1944, עברה יחד עם קבוצת נערים דרך רומניה לטורקיה ומשם ברכבת דרך לבנון לישראל. לאחר הכשרה בכפר רופין הקימה עם חבריה לקבוצה את קיבוץ נוה-אילן שבהרי ירושלים.
אבי, פנחס, נולד בפריז. בגיל 16 ברח מהכיבוש הגרמני בצרפת. יחד עם אחיו הם חצו את הפירינאים ועלו מספרד על אנייה שלקחה אותם לישראל ב 1944. אבי היה חלק מהגרעין שהקים את קיבוץ נוה אילן.
גדלתי בחולון, בצה"ל שרתתי בנח"ל, הקמתי את קיבוץ אלרום שברמת הגולן, לאחר מכן הקמתי את הישוב הקהילתי מצפה אבי"ב שבגוש שגב, כיום אני חברה בקיבוץ כפר החורש.