לונה

תאטרון עדות. אם היו שואלים אותי לפני שנה מה זה המושג שנקרא תאטרון עדות, לא הייתי יודעת לענות, ובטח שלא להפוך את שתי המילים האלה לדבר שכזה.

לפני כמה שעות עלינו על הבמה להצגה האחרונה שלנו, לא ניסיתי לשחק הכי טוב, לא ניסיתי לדייק בכל הטקסטים שלי, ניסיתי רק להנות מהפעם האחרונה שלי. עלינו לבמה מהכניסה למעלה כמו תמיד ואני ניסיתי להסתכל על המבטים המבולבלים של האנשים שלא הבינו מאיפה אנחנו נכנסים, זאת הפעם האחרונה, אמרתי לעצמי. התחלנו לנסוע ברכבת של אילנה בליווי תמר ששרה את אחת התחנות, ההצגה עוברת מהר, מהר מאד אפילו, הגענו לריטה, אני משחקת את ריטה כמה שיותר לאט... זאת הפעם האחרונה.

מרדכי,ברכה,בתמר בר לבב אני עולה לחוצה מאד, זאת הסצנה האחרונה, ואני לא רוצה שזה יגמר.

ואז תמר גומרת לדבר, היא בוכה קצת, כמו תמיד. ואני רצה להוריד את העליונית עם הצלב שלבשתי, תמר בוכה, אבל צריך להתעשט על עצמך ולהמשיך, כי עכשיו באמת החלק האחרון של ההצגה, צעצועים, אני נכנסת עם העגלה, זאת הפעם האחרונה, זאת הפעם האחרונה! 

ואז... זהו. אנחנו קדים קידה ורצים אל המבוגרים בשביל הסיום והתמונה, זה נגמר? אני שואלת את עצמי, זאת הפעם האחרונה?

כולם עולים לחבק אותנו. כולם בוכים ורק אני לא מצליחה, אני רוצה לבכות, מהתרגשות מעצב משמחה מגעגוע מציפייה, מכל כך הרבה דברים. אבל הדמעות לא יוצאות לי.

כשבאים לחבק אותי פתאום הדמעות יוצאות לי... חברה שלי שכבר עברה את הפרוייקט הזה באה ואני שואלת אותה אם זו פעם אחרונה. היא עוזרת לי להבין שלא, שהפרויקט הזה הוא המתנה הכי טובה שיכלתי לקבל ומתנות טובות לא שוכחים. הזיכרון אף פעם לא ירפה ממני ואני תמיד אזכור את כל מי שלקח חלק בדבר המדהים הזה שהשתתפתי בו.

הייתי אומרת תודה לכולם אבל יש כל כך הרבה אנשים שאני צריכה להגיד להם תודה.

אז פשוט תודה, תודה ענקית יותר מכל התודות שאמרתי אי פעם.

לונה לויט עמק יזרעאל 2017