בתחילת שנת כיתה ח' סיפרו לנו על תיאטרון עדות ועל מה נלך לראות, בהתחלה הופתעתי לראות את התלמידים של כיתה ט' עומדים בצורה כזאת מול קהל ומשחקים את התפקידים של המבוגרים מהם, תהיתי על המון דברים כמו איך זה לשמוע את הסיפורים ממקור ראשון, איך הייתה החוויה, איך זה היה להיות עם המבוגרים ואיך הם שיחקו מול כל בית הספר והמועצה בצורה כל כך טובה וחסרת חששות
אחרי ההצגה חתמתי לעצמי שאין שום מצב שאני אלך לפרויקט הזה שמפר את כל מה שנמנעתי ממנו בחיי, בהתחלה גם חששתי על איך נדבר עם המבוגרים ואיך נגרום להם להוציא את סיפורי הזוועות מהם, פחדתי שזאת חדירה לפרטיות ושהם יבכו ושיהיה להם קשה, בסופן של דבר גיליתי שצדקתי אבל למדתי שהם שם ועוברים את זה כדי להיות שם ולהעביר את המסר שלהם, הייתי מבולבלת לגבי כל התהליך אבל כשהגיע זמן ההרשמה משהו בי גרם לי להרים את היד ולהיכנס להגרלה שהיום הכי טוב ומלא חששות בחיי היה היום שזכיתי בה והצלחתי להיכנס לפרויקט הזה.
אני זוכרת את הפגישה הראשונה כמלאת פחד ולחץ, כבר בפגישה הראשונה היו סיפורים קשים שהוציאו אותי מאזור הנוחות שלי, לא ידעתי למה ציפיתי שיקרה אבל כל מפגש לאחר הראשון גרם לי להרגיש דברים שונים ולהיכנס למקומות שונים שבהתחלה פחדתי ולא הייתי בטוחה שרציתי להיכנס אליהם, היו סיפורים ששבועות אחרי הפגישות עדיין חשבתי עליהם והיו סיפורים שאיכשהו הצלחתי להחזיק את עצמי מלהתפרק במקום, זאת הייתה חוויה קשה מיוחדת ונהדרת שאני יותר משמחה שעברתי אותה.
כשהתקרבנו לסוף החופש הגדול התחלנו להיפגש לחזרות שגרמו לי לצאת יותר מאזור הנוחות שלי, לא ידעתי איך לבטא את הרגשות שלי בצורה טובה שלא נדבר על הצעקה, זה כמובן היה קשה והרגשתי רע עם כל יום שלא הצלחתי לשפר את עצמי, אפילו היה שלב שהייתי מוכנה לפרוש ולעודד מהקהל את כל מי שהיה מופיע, אולי לחזור על השורות שלי בשקט כשמי שהיה מקבל אותן היה אומר אותן ואולי להרגיש צביטה קטנה בלב. באותו יום שרציתי לפרוש הרגשתי שזה חתום וחרוט על אבן שזהו זה אני מפסיקה וכאן הכל נגמר, אך גם זה התווסף לדברים שהפרו את הדרך שלי לפרוש מדברים קשים ואני המשכתי את הפרויקט, למזלי מצליחה את הדברים הקשים שנכשלתי בהם קודם ורק מתחזקת בכל יום שהתאמנתי על השורות בבית שלי עם המשפחה שלי או לבד בחדר. רציתי לעשות צדק לסיפורים שהייתי חלק בהם ולהעביר את המסר בצורה טובה ומשמעותית.
ההצגות היו הימים הכי סוערים מוזרים ומרגשים בחיי, כל יום יצאתי עם הרגשה אחרת ותחושה שונה. הייתי גאה בעצמי ובכולם על איך הצלחנו להקים את הכל על הרגליים ולקבל תגובות טובות מכל מי שצפה בנו, הייתי גאה במבוגרים שהיה להם כוח להקריא את הסיפור שלהם שוב ושוב ולהישאר חזקים ולהמשיך בחייהם. בהצגה האחרונה רק כשעמדתי מאחורי המבוגרים קלטתי שזה נגמר, וכל הפרויקט המטורף הזה הגיע לסופו, שהתחושות האלו נגמרו ותחושת האדרנלין המטורפת כשעליתי לבמה לא עומדת להגיע בכל יום אחר שאצטרך להשלים את כל החומר שפספסתי על חשבון התיאטרון.
הפרויקט הזה חיזק אותי נפשית ופיזית, גרם לי למצוא צדדים חדשים שלא ידעתי שקיימים בי ולימד אותי שגם אם קצת קשה הדברים שיבואו אחר כך יכולים להיות הדברים הכי יפים שאוכל לחוות בחיי, אני אצטרך להתרגל לחיים מבלי להיפגש עם כולם כל יום או כל שבוע לדבר ולצבור חוויות שונות. רוב הסיכויים לזכור את השורות שלי גם בצבא ולהיזכר בתיאטרון ובכל מה שעברתי בו וכמובן להתגעגע להכל ולכולם. אני יותר ממאושרת שהייתה לי את ההזדמנות המדהימה הזאת של לשמוע את הסיפורים ממקור ראשון ולפגוש את המבוגרים הכי נחמדים ומיוחדים שפגשתי בחיי ואפילו ליצור חיבור ולדבר עם הילדים שחשבתי בהתחלה שלי ולהם אין שום קשר בחיים. תודה עזרא ואירית שנתתם לי את ההזדמנות להיכנס לפרויקט הזה ותודה למבוגרים שנתתם לי לשמוע את החוויות שלכם ולהעריך כל דבר קטן בחיי קצת יותר
הלל
