עירית ועזרא יקרים,
אני יודע שזה אמור להיות מכתב תודה, אבל לפעמים קורה שהמילים לא מצליחות להביע את מה שרוצים להגיד וזו התחושה שלי שאני יושב עכשיו מול הדף הלבן וכל כך הרבה מחשבות מתרוצצות לי בראש.
אז זהו, מההתחלה: רציתי מאוד להיבחר לקבוצה שלכם, אם הייתי יודע את מה שאני יודע היום הייתי נלח בכל כוחי , עד הסוף, אבל למזלי, הצטרפתי ברגע האחרון, אחרי שמישהו אחר פרש. מההתחלה לאורך כל הפגישות, הצלחתם לרתק אותי בדרככם הסמויה, ומצאתי את עצמי לא מוותר, נמשך כמו בחבלי קסם למפגש השבועי
עם חלוף הזמן הפגישות דרשו ממני תעצומות נפש שלא ידעתי כלל שיש בי, התמודדתי עם עצב, כאב, אמפתיה ותחושת שייכות, רגשות שעד אז ידעתי על קיומם מהספרים ואולי פה ושם לרגעים חולפים.
העדינות והרגישות שאם ניחנתם בה, שניכם יחד וכל אחד לחוד, עשתה את העבודה באופן כזה, שיכולתי להבין מה קורה איתי. רק אחרי הפגישות שהייתי מריץ אותן בראשי.
ואז הגיעה ההצגה. אני, ביישן ועצור מטבעי, מצאתי את עצמי לפתע, מול מאות אנשים מופיע בקבוצה ולבד על הבמה, מתרגש כל פעם מחדש לפני שהמסך עולה, ואז על הבמה כאילו יוצא מתוכי מישהו אחר, בטוח בעצמו, רהוט, מישיר מבט. כן, אני חייב להודות, נהניתי, פשוט נהניתי מכל רגע.
ולבסוף הקבוצה שיצרתם, באנו אליכם - קבוצה של ילדים שלא היה בינינו שום חוט מקשר מלבד, הגיל והנוכחות באותה שכבת גיל. הצלחתם ליצור מאיתנו שוב, מבלי שנשים לב, קבוצה שהיא אחד, שכל אחד מאיתנו משמש כאיבר בגוף שמטרתו משותפת. צחקנו, בכינו, התרגשנו ונהננו זה עם זה ואיתכם.
רבים וטובים ממני דיברו בשבח הפרויקט והעלו על נס את תרומתו וחשיבותו. אני יודע שהפרויקט הוא אתם, וההצלחה שזכינו לה היא תודות לכם.
עירית ועזרא, אני לוקח מהתקופה הזו אוצרות רבים מספור, למדתי על עצמי, על אנשים ועל העולם יותר מכפי שאוכל לתאר לכם בדף אחד, כפי שאמרתי, המילים דלות, אבל אני מקווה שהצלחתי להעביר ולו מקצת מתחושותיי.
אני מודה לכם על כל רגע רגע שעבר ועל מה שהענקתם לי לעתיד.
אני כבר מקנא באלו שיבואו אחריי, שאני יודע איזה חוויה מדהימה נכונה להם...
תודה ושוב תודה, אוהב אתכם
בן פלג
