לעירית ועזרא ולכל בית דגן
בתפילת מוסף של הימים הנוראים אנו מוצאים את תפילת " הנני העני ממעש" בה שליח הציבור מביע את תחושותיו לפני שהוא מתחיל "לייצג" את הציבור לפני הקב"ה.
אני כותב דברים אלה לא לפני אלא אחרי ואינני מתיימר לייצג את משתתפי האירוע המדהים בו השתתפנו, מבוגרים וצעירים מדהימים, אלא רוצה להביע את רגשותי על החוויה , השותפות והזכות שניתנה לי להיות חלק מזה.
בדרך כלל אינני איש של שירה אלא איש של פרוזה וככזה אני מוכר, ובכל זאת.....
הגעתי אל הפרויקט (אינני בטוח שזוהי הגדרה מתאימה אבל אמרתי שאני בא מהפרוזה...)
ממשפחה בה מצד אמי - שמכל משפחתה שרדו אימא ואחייניתה .
אימא כנראה גזרה על עצמה אלם גמור והמידע היחיד שיש לנו מקורו ב"מכתב סיכום" אותו השאירה בת דודתי (האחיינית) לפני מותה כמורשת לילדיה.
המשפחה מצד אבי יכלה לספק לנו מידע רב (למרות הרבים שלא שרדו היו רבים שכן שרדו)
אך אנו, כרבים אחרים, היינו כל כך "עסוקים" שהצלחנו להחמיץ את שניתן היה לשמר ולהוריש. (ואולי גם בשל כך חשיבותו של תיאטרון עדות כה חיונית עד הכרחית).
בהמשך, כאשר היינו אולי פחות "עסוקים" ואולי יותר חכמים ניסינו לתקן את המעוות ולהציל את הניתן וזה היה בבחינת מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.
זו הייתה נקודת הפתיחה בבואי אל שערי פרויקט העדות.
מה שנעשה במשך התקופה בה נפגשנו מבוגרים וצעירים היה למבוגרים תהליך של חשיפת הפצעים דבר שמהווה תנאי להגלדתם.
ישבנו עם צעירים שמרביתם היוו לוח חלק בתחילת הדרך ובהמשך הציגו, תוך רגישות עצומה, את שחוו ורכשו בדו השיח הממושך שהתנהל במפגשים ואין ספק שכיום הם טעונים במידע וברגשות שיאפשרו להם לא רק לדעת אלא גם עם יכולת לספר ( ..כדי לחיות ) ובכך להמשיך להעביר את המקל ולקיים את מרוץ השליחים הכול כך חיוני.
הדברים נשמעים מאוד פרוזאיים אך מה שהיה בפועל זו חוויה נפלאה של מפגש עם שתי נשמות מדהימות - עירית ועזרא דגן ( אמרתי שזו פרוזה ולא שירה...) שבסבלנות אין קץ הקשיבו , רשמו , הקליטו וניסו להקנות לנו מושגים בסיסיים בתיאטרון.
אינני יכול להגדיר את אשר הרגישו הצעירים לאורכו של התהליך אני רק יכול לנחש מה הם עברו לאור מבחן התוצאה אותו ראינו וחשנו כולנו .
עירית ועזרא ובהמשך עמרי וצוותו נתנו לנו שיעור ב-מהי מקצוענות ובמיוחד כשהיא מלווה
ברגישות עצומה שנדרשה בתהליך המורכב והארוך אותו עברנו כולנו.
כל זה לא היינו יכולים להשיג בלעדי הפרויקט של "לספר כדי לחיות".
אני רוצה להתייחס לסיפור שלי שהיה חריג לסוג הסיפורים שבסופו של דבר הוצגו לציבור.
במשך שנים רבות כאשר דובר בסיפורי השואה לא מצאתי ביטוי למה שעברו ילדים שהגיעו לסביבה חדשה - הצברית - ולעתים לא כל כך הצליחו להתברג אל תוך המציאות החדשה
אליה "נקלעו".
כמובן שלכל ילד היו נסיבות שונות , חלקן נבעו מהסביבה אליה נקלעו , האופי השונה של כל ילד, אופי ההורים ונסיבות החיים החדשים, והפריע לי שלא דובר בזה מספיק , לטעמי.
זה הביא אותי לספר את הסיפור שלי שבעצם ניתן היה לומר שזה לא בדיוק מה שאנחנו עושים כאן ולקחתי בחשבון שכך יהיה.
להפתעתי , כאשר הוגש לנו חומר המחזה ומצאתי בו מיצוי של הסיפור אותו רציתי להעביר
ואני מוכרח לומר שאני מעריץ את עירית ככותבת הסיפור שהעלתה אותו למרות שנדמה לי
שסיפור כזה לא הוצג בעבר .
במבחן התוצאה, מירב האנשים שמכירים אותי שנים רבות היו מופתעים ואמרו שלא ידעו דבר על כך.
זו אולי ההוכחה שחשוב היה להציג את הסיפור למרות היותו שונה .
אני מעריך מאוד את עירית ועזרא על היצירתיות והרגישות בהעלאת סיפור זה, ליד הסיפורים ההרואיים כל כך שהוצגו.
למותר לציין שעברתי, כפי שעברו חברי ה"מבוגרים", חוויה רגשית עמוקה דבר שהיה קשה לי במיוחד לאור בעיותיי הבריאותיות שצצו בזמן כה לא מתאים.
אני רוצה להודות לצוות ה"מבוגרים" שאני חושב שאני יכול להעריך מה הם עברו במשך התהליך המדהים אותו עברנו.
ואיך לא, את ידידינו הצעירים שהיה כיף ענק לראותם עוברים דרך ארוכה אל עבר קו הסיום הכול-כך מדהים שהם הגיעו אליו.
(כל הילדים היו מדהימים ,אך אני חייב להודות במיוחד לנכדתי ניצן שהפרויקט אפשר לי שעות רבות של בילוי משותף שבתנאים רגילים לא מתאפשרים למשפחה ברוכת נכדים כמו שלנו. תראו , באחד האמשים האחרונים מצאתי את עצמי מצלצל לניצן ושואל מה שלומה ואומר שאני סתם מתגעגע. זה באמת אני ?? ).
לסיום - אני מרשה לעצמי להותיר את מתן הברכות והתודות למערכת המוסדית שתמכה
ואפשרה את קיומו של הפרויקט, למי שאמונים על כך.
אני רוצה להודות לבית בארות יצחק שאימצה את הפרויקט אל הלב.
ליונה ולנעמי שחיו את הפרויקט ורצו לאורך דרך לא פשוטה משך תקופה כה ארוכה.
ובמיוחד - לעירית ועזרא על הכול , אנחנו אוהבים אתכם .
אינני מפרט מהו הכול הזה כי אז אצטרך להאריך עוד יותר.
אנא מסרו את תודותינו לכל מי שסייעו בידכם ובמיוחד לילדיכם הנפלאים.
אליעזר ומשפחת שפיר
