אין לי מה לכתוב.
אין לי מה לכתוב פשוט מהסיבה שאין מילים חזקות ומשמעותיות מספיק שמסוגלות להעביר באמת מה אני מרגישה עכשיו, מה הפרויקט הזה עשה לי !
מתחילת הפרויקט חקוק במוחי המשפט "תיאטרון עדות, לספר כדי לחיות"
וניסיתי להבין מה הוא אומר כי הרי הניצולים, הם אלה שצריכים לחיות, כדי להמשיך לספר ושיזכרו את סיפורם.
רק עכשיו, בתום החוויה המדהימה והמחשלת שעברתי אני מבינה שזה הרבה מעבר לכך;
לספר כדי שהסיפור שלהם ימשיך לחיות ולא ימות אף פעם! ויעבור מדור לדור, אני מבטיחה לספר ולשתף בכל מה ששמעתי .
וגם כדי שדבר כמו השואה לעולם לא יקרה שוב ! כדי להגן על חיים של הדורות הבאים.
כ"כ חששתי ממה שיקרה לאחר הפרויקט, שלא נשמור על קשר.
אבל כעת אני מבינה שאין לי מה לדאוג משום שזה תלוי בי אם נשמור על קשר, וכל עוד זה תלוי בי הקשר הזה לא ינתק לעולם !
כבר בשנה הבאה קבעתי שאת המחויבות האישית שלי אני אעשה ב"קפה אירופה" ואעבור בין הסניפים כדי לשמור על קשר עם כל הניצולים. החלטתי שאת הפרויקט השנה לא אחשיב כמחויבות אישית משום שאת הפרויקט הזה לא עשיתי בשביל אף אחד אחר מלבד לעצמי! ואת התרומה שלי אני אעשה לא ממקום אישי בלבד.
בפרויקט הזה מעבר ליידע רחב הזדמנות לשמוע ממקור ראשון והזדמנות לשחק,
הרחבתי את משפחתי!
הפרויקט הזה עשה אותי בן אדם טוב יותר.
כל המילים הללו לא מביעות מספיק את התודה וההוקרה שלי אליכם !
אני מודה לכם על ההזדמנות להשתתף בחוויה הזו,
שעזרתם לאנשים הללו שאני כ"כ אוהבת,
ושאתם מקדישים את החיים שלכם למטרה כ"כ חשובה !
בזכות אנשים כמוכם העולם שלנו הוא מקום שטוב לחיות בו.
אני רק מאחלת שעוד ילדים, ניצולים ובני דור שני נוספים יוכלו להשתתף בפרויקט הזה!
על הפרויקט הזה אמשיך לדבר גם בהיותי אמא וסבתא, הסיפורים יישארו חקוקים בליבי לנצח! וכך גם אתם!
אני מקווה שלילדי תהיה ההזדמנות להכיר אתכם ולהשתתף בפרויקט הזה !
אני באמת מודה לכם מכל ליבי ואני מקווה שתמשיכו להשפיע על חיים של אנשים בדרך שהשפעתם על חיי שלי.
באהבה ענקית
♥ שרי פינקלשטיין, פרויקט 29 ת"א 2011 ♥
