מינה שפירא

עירית ועזרא היקרים

באתי "לתיאטרון עדות" מתוך סקרנות וצמא לשמוע את סיפוריהם של בני הדור הראשון.

בתחילה הרגשתי נטע זר בקבוצה, אי שייכות ואפילו משא נפשי כבד, שהרי אין לי מה לספר. ידעתי מעט מאוד על קורות משפחתי במלחמת העולם השנייה. בתחילה התלבטתי אם לפרוש ולאחר כל מפגש אמרתי - ניתן עוד צ'אנס.
לאט לאט הקבוצה המורכבת הזו משכה אותי אליה בעבותות של אהבה, חום ושייכות.

כשעזרא פנה אלי לראשונה - לספר את סיפורי- אמרתי- אין לי מה לספר.
היתה לי ילדות "רגילה" של ילדה שנולדה לאחר המלחמה והיגרה לארץ בשנות ה-50.

עירית ועזרא בחכמתכם הרבה, הצלחתם לחשוף את הרבדים הנסתרים בחיי שאפילו לא הייתי מודעת להם ולהוציאם לאור.

על כך אני מודה לכם.

אני נפעמת מהנוער שהשתתף בכל המפגשים, הרצינות, הבגרות שהפגינו, החום, האהבה והחוסן הנפשי שלהם. לא כך אחד היה יכול לעמוד במעמסה כזו. זו דוגמא למיטב הנוער שלנו.

ולכם- עירית ועזרא- שלוחה הוקרתי על מפעלכם העצום, הנכבד והחשוב בדרככם המיוחדת, הנבונה והבונה- ארגנתם את סיפורינו להצגה נפלאה שהקהל שצפה בה, הצעירים והמבוגרים, יצאו נפעמים ממנה ורבים מהם מחו דמעה.

עירית- עבודת הכתיבה, הבימוי והעמדה על הבמה שלך, היתה מלאכת מחשבת, סיפורים קצרים השזורים אחד בשני, ממצים ומתוזמנים בדייקנות רבה.

מפעלכם לתעד את קורותיהם של בני הדור הראשון חשובים מאין כמותם. אכן מגיע לכם את אות המופת על מפעלכם בתוספת הכרה כלל ארצית ובין לאומי.

תבורכו על מפעלכם היקר.

תודה, אוהבת אתכם
מינה שפירא
15.5.2011