בתחילת כיתה ח', כששאלו מי רוצה להיות בפרויקט תיאטרון עדות ישר הצבעתי, רק כי שמעתי שזה תיאטרון וזה בערך הדבר שאני הכי אוהבת בעולם. הגעתי למפגש הראשון בתחושת זלזול, לא הבנתי מה זה בעצם הפרויקט הזה ולמה משקיעים בו כל כך מאמצים וגורמים ומשאבים ואז התחלנו לשמוע את הסיפורים ולהבין את משמעות הדבר, כל סיפור של כל ניצול הרצתי מה שהוא מספר בראש שלי, איך שאני מדמיינת את זה, הייתי מרותקת לכל סיפור של כל אחד.
בתחילת כיתה ט' ידענו שיש הצגה בקרוב אבל לא התרגשתי מזה חשבתי לעצמי שזה קטן עליי כי עשיתי כבר הצגות אבל שום דבר לא היה יכול להכין אותי להצגה הזאת. כשקיבלנו את הטקסטים בפעם הראשונה, הרגשתי התרגשות לא מוסברת. בחזרות היה כל כך כיף ומרענן, יצאנו מהשגרה שלנו. נהניתי לעבוד עם עמרי גם אם זה היה זמן קצר כל כך, לא האמנתי שאני אלמד ממנו כל כך הרבה. כשכבר היינו בחזרה גנרלית כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה לא לחשוב אפילו על לטעות או במקרה לאכזב את עומרי ואירית.
ההצגות עברו וכל אחת מהן הייתה יותר טובה מהשנייה.
בזכות תאטרון עדות, 2016 תהפוך לשנה שאני לא אשכח אותה בחיים.
