את השורה הראשונה במכתב אני משאירה ריקה, מכמה בחינות.
אני משאירה ריקה כדי שלפני שתקרא את מכתבי תחשוב על האדם שקרוב אליך, מבחינה גנטית חברתית או רגשית. אני רוצה שתחשוב עד כמה הוא קרוב אליך ועד כמה הוא חשוב לך. אני רוצה שתבין עד כמה אתה בר מזל שיש לך אדם כזה לצידך, שהיחס שלו כלפיך הדדי ושהוא קרוב אליך פיזית.
עכשיו, אני רוצה שתעמוד לרגע בצד ותראה מפגש אחד של תיאטרון עדות. אני רוצה שתשב בכיסא ותקשיב, תקשיב לא רק למילים, אלא לרגשות המדברים בשם עצמם ולשפת הגוף, שמקרינה את הקורה על המספר.
אני רוצה שתראה את כל האנשים שיושבים מולך ותדמיין אותם ילדים, קטנים, וכשתשמע את כל מה שחוו ואת האובדן שלהם, תבין, שהם היו רק ילדים.
אני זוכרת כל מפגש ומפגש בפרויקט תיאטרון עדות. אני לא אשכח אף עדות ואף סיפור של אף אחד מכם. אני זוכרת, אני אזכור, אני אזכיר ואני אספר.
אני זוכרת את המפגש שבו שולמית סיפרה איך איבדה את שני אחיה הקטנים בגטו, שמתו מהממתקים המורעלים, והיא ילדה בת חמש וחצי הבינה, היא איבדה אותם מבלי שיכלה להיפרד. אני זוכרת את סערת הרגשות שהייתה בה, כאילו הרגע היא איבדה אותך, והיא אובדת עצות, אין ביכולתה לעשות דבר כדי להשיב אותם לחיים, ולו, רק כדי להיפרד.
אני גם זוכרת את היום שבו יעקב סיפר איך ראו, הוא ואחיו הרמן, איך מעלים את אמו ודודו, למשאית, שנסעה אל הלא נודע, שמשם הם לא חזרו. אני זוכרת שבאותו רגע יעקב קפא, כאילו חזר לאותו רגע, לרגע שבו איבד את אמו. הוא אפילו הוסיף ואמר, שלפעמים בלילות הוא חולם על שארע ועל אמו. כאב לי לראות אותו ככה. דמיינתי אותו, ילד בן שש, רואה איך אמו הולכת ולא חוזרת. כאב לי. כאב לי משום שהתחברתי אליו ונקשרתי אליו והוא הפך לאדם שקרוב אלי.
בנוסף, אני זוכרת את המפגש, שכבר היה יחסית קרוב לסיום התהליך, שבו זאב דיבר. הוא סיפר על אמו, על היחס שלה כלפיו וגם על יחסו של אביו, איך התייחסו אליו בקשיחות, בחוסר חמימות ובחוסר אהבה. אני זוכרת שתיאר את כל הרגשות המצמררים שהרגיש בהיותו ילד כאשר שמע את העדויות הנוראיות שאמו תיעדה ואת מכונת הכתיבה, שצלילה חתך את הדממה.
במשך כל הסיפור הייתי מזועזעת, מצומררת, לא מאמינה למשמע אוזני, אך קשובה, מנסה לקלוט כל אות, כל רגש, אל אנחה, כדי להבין.
אז, הסתכלתי על זאב וראיתי את הבן אדם המדהים שישב מולי והבנתי בדיוק את משמעות המפגשים. את משמעות פרויקט תיאטרון עדות.
חברי הקבוצה היקרים לליבי, שבעצם היום רשמית, הפכו למשפחתי. אני רוצה שתבינו עד כמה אני מעריכה אתכם, עד כמה אני אוהבת אתכם וקשורה אליכם. חוויתי איתכם שנה מופלאה, שאני לא אשכח לעולם. למדתי כל כך הרבה מכם, לא רק כניצולי שואה המספרי את סיפורים וכדור שני המדהימים, אלא כאנשים בעלי איכויות ומעלות. מכל אחד ואחד מכם למדתי משהו, וכולכם תישארו בליבי, לנצח. בהזדמנות זו, אני אוסיף ואומר, שאתם, הניצולים, ששרדתם והגעתם לכאן, המשכתם את חייכם, למרות כל מה שעברתם, הקמתם משפחות והקמתם מדינה, את המדינה שלנו. המדינה שאנו חיים בה היום. מילה אחת יש לי אליכם: תודה, כי בזכותכם אנחנו כאן.
סבא שלי, ניצול שואה מבסרביה, לא דיבר כלל על השואה. אמי, דודי וסבתי לא ידעו דבר על מה שעבר, וגם אני. אמנם לא הכרתי אותו, כי נפטר לפני היוולדי, אך תמיד היה בליבי. תמיד התעניינתי ושאלתי, אך לא היה ממי לשמוע. קראתי וחיפשתי הרבה, אבל לא מצאתי את אשר רציתי.
אולם, כשזכיתי להגיע לפרויקט תיאטרון עדות, הבנתי שמצאתי. מצאתי את מה שחיפשתי. קראתי המון, ראיתי המון ושמעתי המון סיפורים של ניצולים, אך זה לא היה זה. חיפשתי את הקשר שלי לאנשים שמספרים את הסיפור, ובתיאטרון עדות מצאתי את זה.
בעיני, הפנינים הכי יפות ויקרות שמצאתי בפרויקט , היו הקשרים שלי עם כל אחד מהניצולים ומדור שני, שאליהם כל כך התחברתי. אבל הדבר הכי יקר ומיוחד, שזכיתי בו, היו הקשרים של כולם אחד עם השני. כמו שרשרת פנינים הטובה מפנינים בודדות. החיבור ביניהן משלים את יופיין והופך אותן למופלאות ומדהימות בעוצמה שלא ניתן לתאר.
ולכם עירית ועזרא היקרים,
קודם כל תודה! תודה על ההשקעה, האהבה והנתינה שלכם אלינו. אין לי מילים לתאר עד כמה אני מעריכה אתכם. אני מוחאת כפיים על יוזמתכם, להיכנס ללב ליבו של העניין, אל בני הנוער, דור העתיד, ולהוציא מהם דברים שאפילו הם לא האמינו שהם יכולים. ויותר מכך, להיכנס לליבם של כל האנשים החווים פרויקט מיוחד זה, ולכל האנשים שרואים את ההצגות ומתפעלים מגדולתכם וממטרותיכם הנעלות. אני מודה לכם, שגרמתם והחדרתם בי את המוטיבציה לזכור, להזכיר, לשנות, לעשות ולהטביע את חותמם של ניצולי השואה ודור שני.
לסיכום, אני רוצה לחזור אליך, לקורא שקורא את מכתבי, אני מקווה, שאחרי שהראיתי לך טיפה מן החוויה המופלאה שחוויתי כאן, הבנת, מה עשיתי כאן ומה הייתה מטרתי. אני מקווה שהפנמת וגם אתה תעשה כמוני, תזכור ולא תשכח!
שלכם, עם המון נשיקות וחיבוקים
דניאל גלילי
פרויקט תל אביב 2011
