ד"ר אריקה לנדאו

לעירית ועזרא דגן!

חוויה בלתי נשכחת איתה אני חיה עד היום ומלווה אותי ביום ובלילה. ראיתי וחוויתי את ההצגה פעמיים.
בפעם הראשונה, למחרת יום השואה, היה זה כאילו שאני יושבת ברכבת ומסתכלת החוצה ועוברת דרכים במראה מוכר והרגשתי שזה עושה משהו בי שעד עכשיו רציתי אך לא יכולתי - לבכות עם דמעות.

בפעם השנייה שראיתי את ההצגה בין כתלי ביה"ס אליאנס, יכולתי לראות את גדולת השחקנים הצעירים דרך כל חלקי הגוף שלהם, תנועות שיכלו להיות שלי בשנים של השואה. כמו האצבעות הקפואות שאיתם ניגנתי על הברכיים שלי כשישבתי עם אמי ושרנו את המנגינות של מוצרט, שומן, שופן, בטהובן ועוד. געגועים לחום של אימי שחבקה אותי על מנת להעביר לי מהחום שלה...

הבנים בני 16-17 שלקחו על עצמם לשחק את החיילים הנאצים הזכירו לי בחור שהיה איתנו באותו מחסה, שהוריו נהרגו והוא נשאר לבדו. לבסוף היה בין הראשונים שנכנע לרעב ומחלה וסבל, ומת.
הרבה חוויות עלו, הרבה זכרונות התעוררו, אך פה ושם יכולתי לראות את עגול הפנים של הילד שבהם. יכולתי לראות באותו חושך שבבמה שהוא דומה מאוד לאותו "קיארוסקורו" שעוטף את זכרונות השואה, את הדמעות שבעיניים... אך מילים כמו אבא אמא עם חיוך חם על השפתיים.

באותו בוקר של יום השואה 2011 חוויתי עוד פעם את החוויות של 1942-45 עם רגש של חמלה ואהבה לאותה ילדה שהייתי אז. אך בסוף כששוחחתי עם הבנות והבנים ששחקו את הילד שיכולתי להיות, יכולתי לתת את התשובה לשאלה שלהם "ומה עכשיו?" חוויתי והתקשרתי לאותם אנשים שעברו מה שעברו. "ועכשיו אני לבד.." ולענות להם: "אתם ההמשך שלנו". כי על ידי נתינת משמעות לסבל שחווינו בנינו את עצמנו ומדינתנו.

אני חושבת שלחוות את ההצגה הזו עולה בהרבה על סיור באשוויץ ואפילו רק בדבר אחד: פה, הילדים חוו את התוכן כשההורים בקרבה והמורים מוכרים, בעוד ששם באושוויץ הם בין זרים.

תודה לעירית ועזרא דגן, לשחקנים המבוגרים, ומעל לכל לשחקנים הצעירים.

ד"ר אריקה לנדאו.