אליסה שודייב

משפחת דגן היקרה,

עברה שנה וחצי מאז היכרותי איתכם, ומה יש להגיד ?
התאהבתי. בכל אחד ואחד מכם ! משפחה מוכשרת, אוהבת, יפה, אמיתית וכנה
שכזו לא פגשתי מעודי.

את התהליך שלי, אני יכולה להגיד בוודאות- עברתי.
אך אם תשאלו אותי על כך, אכחיש בכל תוקף, בתקווה שאזכה להשתתף גם בפרויקט שלישי.
אני גאה ומאושרת לזכור את סיפור הגבורה של כל אחד מן הניצולים שפגשתי בשני הפרוקיטים, הם יהיו לעולם הסבא והסבתא הדימיונייים שלי
כי את שלי לא הספקתי להכיר.
הדור השני שפגשתי בפרויקט לצער לא קיבלו תואר רשמי של גיבורים, אבל לפעמים אני תוהה, אולי להם התואר הזה מגיע לא פחות, על הגבורה השקטה, האישית הפרטית של כל אחד מהם- בבית.

משפחת דגן, בזכות מפעל חייכם, זכיתי לעלות על במה, להיות לכמה רגעים האנשים הנפלאים שיושבים מאחוריי על הבמה, "ללבוש גוף" אחר לסצינה, קטן יותר כנראה ורעב יותר לאוכל ולאהבה.
אני יודעת בוודאות שאת החיבור המדהים שהיה בקבוצה הנוכחית לא אשכח ולא אוותר עליו אף פעם.
הפרויקט נתן לי אפשרות להשקפה שונה על חיינו הנוכחיים.
אני גאה באחריות שנתונה כעת בידי לזכור ולהזכיר ולעולם לא לשכוח.

אוהבת ומעריכה
אליסה שודייב

ומי יודע- פעם שלישית- גלידה!