אורית נצר

 (מתוך ידיעון קיבוץ בארות יצחק, 18.1.2013)

לפני שבועות אחדים פגשתי את נעמי סלומון והיא שאלה אותי 'את באה לתיאטרון עדות?'

לא שאלתי יותר מדיי ואמרתי כן. אמא שלי מיד רשמה אותי (עפ"י החוקים המסודרים) ליום כזה וכזה. לא יכולתי להתחייב בשל עומס (ותירוצים זניחים). ביום שני השבוע אמא שלי התקשרה ואמרה 'בואי, אל תחמיצי. האמת שלא ידעתי למה אני באה...  אבל באתי. נעמי אמא - שהזמנתן..

לא פעם בחיים יש רגעים שבהם האדם אומר תודה על זכות כזו או אחרת שקיבל. אמש אמרתי תודה על הזכות ללמוד את חבריי מבארות יצחק שאותם אני מכירה היטב, ולפתע התברר לי שאני ממש לא מכירה ..

גדלנו יחדיו בבית ילדים 'לבנה' עם חלק גדול מילדיהם של אלו היושבים על הבמה. את לאה לוי חברת המשפחה, את שמחה שטרסבורגר, את רות יעקבס וסיפור הפטרייה (הצגנו עם נפתלי לנדסברג בתום כתה ח'), ואפילו את אימא של מלכה (עדינה וולף) אני מכירה ומוקירה היטב. על כולם אני מסתכלת בעיניים שלי ורואה בהם את הטוב, את האיש או האישה שהקימו בתים לתפארת, ומודה. לא יותר מזה!

לאוריאל, רות, לאה, אליעזר, שרה, שמחה, עדינה ומלכה, זהבה ואיקה, שושנה וחן, אלישבע, מרים, לני וכל הילדים שהיו נפלאים ועל הבמה ראו היטב שהסיפור נכנס להם עמוק ללב!  הם יגדלו וידעו מאין באו האנשים ולאן הגיעו ...  לכל אלו שהיו לפני הקלעים ומאחוריהם - תבורכו על המבצע המיוחד הזה .

"כאשר סלעים מתפוררים, הרוח נושאת מאות קילומטרים מלח, אלה נוראותיו של הבורא.

אך ציפור אחת מתעקשת לשיר, בואו קולות ציפורים, נקרו בנפשי, העירו אותה מקיפאונה,

הוציאו אותי מים הקרח" (זלדה).

כך חשתי אמש כשמעיניי זולגות חופשי הדמעות, וכל מילה שיוצאת ומסופרת על הבמה אני מרגישה כיצד היא מנקרת את נפשי.

אורית נצר (גרינברגר)

(בת משק, חיה היום בקיבוץ עין הנצי"ב, בת 53)