היי עירית!
זאת אסנת מפרוייקט כפר סבא. עבר זמן רב מאז שבפעם האחרונה יצרתי קשר. נכנסתי מחדש לאתר ותקפו אותי געגועים. אני כותבת לך עכשיו מהודו הרחוקה (זוכרת שסיפרתי לך שהתקבלתי ללמוד בבית ספר בינלאומי?), זה סדר פסח ראשון שאני לא אהיה בבית או עם המשפחה והגעגועים הביתה גדולים מאוד. גם יום השואה הולך ומתקרב ואנחנו (הישראלים) עוד מתלבטים איך אנחנו רוצים לציין את היום. אני חושבת שאני רוצה לתרגם לאנגלית חלק מהסיפורים של המבוגרים מהפרויקט ולתלות אותם בבית הספר כך שמי שמעוניין יוכל לקרוא
יצא לי גם לקרוא את המכתב שכתבתי לכם בסווף הפרויקט מחדש ופתאום נזכרתי שלא יצא לי לספר לכם שסוף סוף יצא לי לבקר את הקבר של סבא וסבתא שלי. זה היה יום לפני הטיסה הראשונה שלי לכאן להודו (כלומר לפני בערך 7 חודשים), הלכתי יחד עם אמא ואבא לבית קברות הדלקנו נר ואפילו אבא הזיל דמעה. אין לי שום ספק שללא תיאטרון עדות זה כנראה לעולם לא היה קורה, או לפחות לא בכמה השנים הקרובות. תכננתי לשלוח להם מכתב ולספר לכם על זה ומשום לא יצא לי, אך אני משערת שעדיף לספר מאוחר מאשר אף פעם.
מדהים אותי מחדש לחשוב שלא משנה כמה זמן עבר הרגשות שלי כלפי המשפחה הזאת של תאטרון עדות, כלפי המבוגרים וכל הקבוצה לא השתנו אפילו מעט ואפילו אם אני עכשיו במקום לגמרי אחר בחיים שלי. אני נזכרת והמון געגועים ומחשבות על כולם מציפים אותי, שמעתי במהלך החופשת חורף שנפרדנו מעליזה וגם יצא לי להתעדכן במצב של דבורה שלא משתפר. זה מאוד מעציב, כמובן, אך עם זאת אני קודם כל מודה על ההזדמנות שהייתה לי לפגוש, להכיר ולשמוע את העדות שלהם מפיהם.
שיהיה חג שמח וכשר!
אוהבת ומתגעגעת!
אסנת.
פרוייקט כפ"ס 2007
