סמדר גרינולד, חברה בקבוצת "פרויקט תיאטרון עדוּת 2" - הוד-השרון, פוגשת את הגר ספיר ושירה במקריות מדהימה באושוויץ-בירקנאו! אני מספרת את סיפור הישרדותו של אבי כ-50-100 מטר מהרמפה בה נעשתה ההפרדה והסלקציה - וואוו, זה היה מרגש ובעיקר מחבר.
עירית ועזרא היקרים,
חשיבותו ותרומתו של פרויקט תיאטרון עדות על מגוון משתתפיו אינן מוטלות בספק. ברמה האישית, הפרויקט היווה נקודת מפנה שהביאה אותי להעז לעשות שינוי משמעותי ולהתחיל ללמוד חינוך בין היתר כדי לזכות ליצור ולהיות שותפה בעשייה חינוכית משמעותית. אין ספק
שהפרויקט שלכם, בו אתם שותפים מלאים בכל היבט שלו ובכל שלב מהווה עבורי רף גבוה מאד שאליו אני שואפת להגיע בעשייה החינוכית שלי בעתיד. דרך הפרויקט זכיתי לגלות כישורים שהיו קיימים בי, והתחלתי להביאם לידי ביטוי בחיי.
אך מעבר לחוויה האישית שלי, אני בוחרת להתעכב באוכלוסיות האחרות השותפות לפרויקט. אוכלוסיות שעבורן נוצר הפרויקט: השורדים ובני הנוער. השורדים זוכים אחרי שנים רבות להשמיע את סיפור הישרדותם, בתהליך מדורג ומובנה עם המון רגישות. התהליך מאפשר במידה רבה ובמידת האפשר תרפיה מעצם מתן העדות למשתתפים האחרים בפרויקט שמגיעים עם רצון כן להקשיב לסיפורים הללו. השורדים זוכים לכבוד שהם כל כך ראויים לו, הן מצד בני הנוער, הן מצד בני המשפחה והקהל הזוכים לצפות בהצגות הסיום ולהתוודע לסיפורי ההישרדות הקשים והן מצד מי משרדי המדינה הרשמיים שנותנים יד, תומכים ושותפים להפצת פרויקטים נוספים.
בעיניי, בני הנוער הם ההפתעה הגדולה של הפרויקט הזה. התהליך אותו הם עוברים במשך כשנה ושלושה חודשים לצד שורדי השואה ולצד בני הדור השני בקבוצה הנוצרת הוא תהליך מרשים, מצמיח, כזה המעניק להם התבוננות אחרת אודות אחד האירועים הקשים שהתרחשו בעולמנו בכלל ובתולדות עמנו בפרט. הפרויקט מצליח להעביר בצורה חווייתית, עד כמה שאפשר, נושא שעבור כל אדם הוא קשה להבנה ולעיכול. נראה שהפרויקט מהווה התחלה של למידה אודות נושא השואה, נושא שמלווה את כולנו במידה זו או אחרת כאזרחי מדינת ישראל, אך בעיקר כתלמידים שמתוודעים לנושא זה כחלק מחומר הלימוד בהיסטוריה.
אני מאמינה כי את השואה לא צריך ללמוד בשיעורי היסטוריה, בוודאי לא רק שם. השואה היא לא אוסף של עובדות היסטוריות, תאריכים ומקומות שיש לשנן כדי להצליח בבחינת הבגרות או בכתיבת עבודה. השואה היא אוסף של נרטיבים אישיים, המכילים אין סוף זיכרונות,
תחושות, רגשות, ריחות, טעמים... מימים אחרים. מימים מאושרים של משפחה וחגים, וימים בלתי נסבלים של פרידה, אימה, קור, רעב ומוות. דרך אותם סיפורים אישיים ניתן ללמוד אודות אין סוף אירועים היסטוריים שהתרחשו בימים ההם. בעיניי החיבור לאותם שורדים,
והקשבה לסיפור הישרדותם תוך כדי אזכור הערים בהם התגוררו, המחנות אותם עברו, החזרה הביתה והעלייה לארץ, כל אלה מאפשרים הבנה בהירה יותר אודות השואה והתקומה, ובמידה רבה מרחיבים את הידע הנלמד במערכת החינוך הפורמאלית.
בני נוער רבים יוצאים למסעות לפולין במסגרת התיכון בו הם לומדים. נראה כי "פרויקט תיאטרון עדות" מהווה הכנה מבורכת עבורם. אינני בקיאה בהכנות אותם עוברים בני הנוער לפני יציאתם למסע משמעותי זה, אך אין ספק שככל שיש להם היכרות מוקדמת יותר ואישית, המקומות אליהם הם מגיעים מקבלים משמעות עמוקה יותר.
במהלך המסע לפולין אליו יצאתי בקיץ האחרון במשלחת של סטודנטים ממכללת בית ברל, במקרה או שלא במקרה, זכיתי לפגוש שלוש מבנות הפרויקט שהיו במסע אליו יצאו מהתיכון בו הן לומדות. המפגש היה מרגש, בעיקר בגלל מקום התרחשותו - פולין, מחנה ההשמדה בירקנאו כששבתי לארץ כתבה לי אחת הבנות:
"התרגשתי מאוד לפגוש אותך, המסע הזה היה ויהיה בלתי נשכח, לקחתי ממנו הרבה לחיים שלי. עכשיו כשאני חושבת על זה, זה באמת צירוף מקרים שבדיוק לפני שנתיים עבדנו על הפרויקט ושיחקתי שם את אבא שלך. ידעתי והרגשתי שאני עושה תפקיד חשוב אבל הרגשתי קצת בתוך הצגה, לא באמת הבנתי שאני מייצגת מישהו שעבר את זה. עכשיו אחרי שהייתי באושוויץ אני עוד יותר מעריכה את החוויה שעברנו, את הפרויקט. וככל שחשבתי שאני יודעת יותר, הבנתי פחות ויש עוד כל כך הרבה לדעת ואני צמאה כבר לקרוא, לראות סרטים ולהעמיק."
אני חושבת שלמידה אמיתית היא כזו שנמשכת זמן רב. הפרויקט היה מקום טוב להתחיל להתעמק בנושא, להכיר אותו מזווית אחרת ובעיקר לחוות חוויה מיוחדת במינה. חשיבותם של בני הנוער בפרויקט איננה מובנת מאליה. הם הופכים להיות משמעותיים ושווים מבחינת תרומתם לפרויקט כמי שבסיומו של תהליך, לאחר הקשבה לשורדים ושיתוף בתחושות העולות הם אלו שמספרים ומציגים את סיפורם של אותם שורדים עמם הם עברו את אותו תהליך משמעותי. בדרך זו במידה רבה הם הופכים להיות העדים של העדים. התחושה שהם זוכים לה, מעצם העובדה שהם חיוניים מביאה אותם להשקיע ולתת הרבה מעצמם למען הצלחת הפרויקט. מעבר לכך, העובדה
שרוב בני הנוער הם ללא רקע במשחק ובתיאטרון, מאפשרת להם לגלות יכולות שלפני כן אולי לא היו מודעים אליהן, מה שמחזק את ביטחונם ומאפשר להם לבטא עצמם בדרך אחרת.
נראה שהתהליך ממשיך גם לאחר מכן, כאשר תובנות עולות מפעם לפעם בהמשך למה ששמעו וחוו בפרויקט. המסע לפולין, גם הוא מאפשר לדעתי עיבוד נוסף של החוויה אותם הם חוו עם שורדים שהיו שם במקומות ההם. בעקבות הפרויקט, החיבור לאותם מקומות שסופר עליהם: הגטאות, המחנות ולאותן עדויות המסופרות במהלך המסע הוא אחר, ובכך המסע כולו כאמור הופך להיות משמעותי יותר.
המפגשים אותם אנו עורכים מעת לעת בין כל חברות הקבוצה: שורדות, בנות הדור השני ובנות הנוער מוכיח עד כמה משמעותי הפרויקט הזה בעיני כל המשתתפות בו. אתם עושים עבודת קודש! הזמן קצר, והמלאכה רבה. כולי תקווה שתספיקו לעשות כמה שיותר פרויקטים כאלה , עבור השורדים היקרים ועבור בני הנוער המדהימים.
תודה על הזכות להיות שותפה בפרויקט משמעותי כזה, שבעקבותיו גיליתי את עצמי מחדש, ובמידה רבה גם התחברתי לזהותי, לשורשיי...
בהערכה
רבה ועם המון אהבה.
סמדר גרינולד פרויקט תיאטרון עדות הוד השרון
המפגש עם הבנות מתיאטרון עדוּת ב-בירקנאו. עם הגר, ספיר ושירה
