התוכן העיקרי

פרויקט תיאטרון עדות יבנה ב- ynet

 


פורסם ב - 09:46 27/01/10   YNET

יום השואה הבינלאומי
תלמידי התיכונים נפגשים עם ניצולי השואה ביבנה וממחיזים את סיפורי הישרדותם
מאת יובל אזולאי

שמונה מחנות עבודה והשמדה שרד שמחה פניגזון כנער יהודי באירופה הנאצית, וגם כשעבר בפעם הרביעית סלקציה באושוויץ הוא גמר אומר בלבו לגמור את הסיוט הזה בחיים. בגיל 84, וממרחק של 68 שנים, זיכרונותיו עמומים מעט אך קל לו לשחזר את התחושות: החרדה הקיומית, הבדידות והכמיהה להישאר בחיים, שפוי, למרות המציאות הבלתי שפויה.

אחת לשבוע במשך שנה וחצי, הוא פגש במרכז קהילתי בעירו, יבנה, את עמית דוד, תלמיד בן 14 מרחובות שבא לשמוע את עדותו מן התופת כדי להמחיז אותה אחר כך. דוד ביקש לשמוע הכל ושמחה סיפר לו הכל. "בכל חזרה לקראת ההצגה עולות לי דמעות בעיניים, ואין ספק שזה פוער את הפצעים מחדש", אומר שמחה, "הילדים מצליחים לרגש, אבל הבעיה שלי שהם מדברים קצת מהר וקשה לי לעקוב אחרי הקצב".

הערב, יעלה דוד על במת המרכז הקהילתי שבנה מפעל הפיס ביבנה ויגלם את דמותו של פניגזון כנער מתבגר באירופה המדממת. לצדו תשחק התלמידה סיוון שטרית את תפקידה של שרה פניגזון, אשתו של שמחה שניצלה ממכונת ההשמדה הגרמנית בזכות צלב שענדה לה אמה על צווארה והודות למחסה במנזר בשווייץ שנשלחה אליו מבלגיה, ארץ הולדתה. שמחה ושרה יישבו מסביב לשולחן עגול בחלק האחורי של הבמה, יתבוננו על סיפורם מן הצד. הם יתרמו את חלקם להתפתחות העלילה בקטעי עדות שיקריאו ממקום מושבם.

החזרות לקראת הצגת הבכורה הלכו ותכפו בשבועות האחרונים, בניצוחם של אנשי התיאטרון עירית ועזרא דגן. למרות כל אלה, שמחה עדיין אינו מצליח לרדת מהבמה עם עיניים יבשות: גם כשהוא יושב שם, לצד אשתו וליד ילדים שיכולים להיות ניניו, הזיכרונות מהימים שבהם חייו היו תלויים ברצון טוב של קאפו או במחווה של קלגס נאצי מציפים אותו ומסעירים את נפשו.

שמונה סיפורים של שמונה ניצולי שואה הומחזו בשורה ארוכה של מפגשים שהנחו בני הזוג דגן, המנהלים את תיאטרון "עדות". הסיפורים נשזרים אלה באלה ומבקשים להציג אורחות חיים של ילדים בין הפגזות, נסיעות של ימים ברכבות מצחינות ורגעים של תקווה בתוך אובדן ושבר.

המחזת סיפורם של ניצולי השואה ביבנה היא הפרויקט ה-20 במספר של התיאטרון. לפני כן, מיזמים כאלה נעשו בעשור האחרון בשורה של ערים ברחבי הארץ. בכל אחת מהן המחזה שונה וסיפור העלילה אחר. "אחד מניצולי השואה אמר לי 'באתם מאוחר, אבל לא מאוחר מדי', וזה נכון", מספר דגן. "היינו צריכים ליצור את המיזם הזה כבר לפני 25 שנה, אבל זה בסדר. אנחנו עובדים, עושים 5-6 פרויקטים כאלה בשנה ואין לנו זמן. הניצולים לא יחכו לנו לנצח".

במרוץ כזה, בני הזוג דגן חשים שהם מדלגים בין הטיפות, מודעים לניגודים שבמיזם: "אנחנו חיים בתוך פרדוקסים מורכבים", מסביר דגן, "כאנשי תיאטרון עלינו לשאוף להעברת דרמה מצד אחד, אך מצד שני, אנחנו יודעים שאנחנו עובדים עם ניצולי שואה שנושאים סיפור קשה. לפעמים אנחנו מוותרים על סיפורים בעלי עוצמה אדירה, כדי לאפשר לאנשים האלה להמשיך לחיות, שלא יקרסו ושחייהם לא ישתבשו. ברוב המקרים אנחנו הולכים על תסריט מינימליסטי ומסוגנן, ובכל זאת, כזה שיידע להעביר ולהמחיש את הסיפור הקשה".

כשברקע נעימות כינור ואורגן, הדמויות על הבמה מתחלפות ומציגות סיפורים על ילדים שנקרעו מהוריהם, על מבטים חטופים ואחרונים בין אח לאחות, על חרדת מוות, רעב, קור וחולי. להצגה סוף טוב, עם הסיפור האישי של שרה ושמחה פניגזון: שניהם שורדים במלחמה הארורה, עולים לארץ ובשנת 1948 נפגשים ועונדים זה לזו טבעת. בן ובת נולדו להם, עובד ומיכל. הם העמידו להם שישה נכדים ונין - כולם יישבו הערב בשורה הראשונה של אולם התרבות ביבנה ויצפו לראשונה בסיפור המלא של אמא ואבא.