התוכן העיקרי

מכתבו של רון קיבה


לעירית ועזרא היקרים
הגיע הזמן להפרד, לאחר שנה וחצי שבה נפגשנו כל שבוע, הגיע הזמן להגיד שלום. אחרי תקופה שבה עשיתם כל שביכולתכם על מנת שהפרויקט ימשיך ולא יפסיק באמצע הדרך, אם זה בהסעות המבוגרים למתנ"ס והביתה ואם זה בשליחת סמסים יום לפני החזרה כדי שכולם יזכרו להגיע. לאחר הפרויקט אני מבין את חשיבותו של העשייה שלכם, עד כמה חשוב פרויקט עדות, "לספר כדי לחיות", כעת אני מבין את החובה שהוטלה עלינו כ- "הדורות שאחרי" לספר לכמה שיותר אנשים את אותם רגעים קשים שהניצולים עברו ולא נכנענו לכוחות הנאצים, הם המשיכו במלחמתם למרות שהפרידו אותם ממשפחותיהם. אתם דור שני לניצולי שואה, יודעים יותר טוב ממני את החשיבות של הפרויקט, אתם מנסים להחזיר את המודעות של מאורעות השואה בדרך שונה, לא כמו הרצאה שבה יושב ניצול אשר מספר את סיפורו ונותן בסוף זמן לשאלות, אלה ניסתם ליצור דרך להעביר לצופים את הסיפור בדרך של "תחסוך" יותר מידי פרטים ושלא תיתן יותר מידי פרטים, דרך שבה הניצול במרכז הסיפור אך לא הוא עצמו אלה שחקן שמגלם אותו. בפרויקט זה הצלחתם לרגש הרבה אנשים, מהניצולים עצמם עד התלמידים והחיליים שצפו בהצגה. הצלחתם לגרום לצופים להרגיש שהם חלק מסיפור הישרדותם של הניצולים, כאילו הם היו באותו מקום נורא. נתתם לניצולים לראות לראשונה את סיפור הישרדותם, לא כחלום בלהות, או זיכרון רע אלה כהצגה מוחשית שאפשר לראות. כעת הגיע הזמן להיפרד, להתרפק על אותם רגעים שמחים ומרגשים, ולשכוח את אותם רגעים עצובים ומכעיסים שחווינו ביחד.רציתי להגיד לכם תודה אישית על כל החום שנתתם לנו, חבל שעלינו להפרד, אבל כל דבר טוב צריך להסתיים מתישהו.
מ-רון קיבה
פרויקט עדות
תל מונד