התוכן העיקרי

מכתבו של עמית דויד


לעירית ועזרא!

קודם כל, מאוד אהבתי את הפרויקט, ואני מאוד אוהב את כל האנשים שהשתתפו בפרויקט המדהים הזה, פרויקט שמאוד חשוב לעשות אותו בכל מקום בארץ.

בהתחלה, אפשר להגיד שהיתה מתיחות בין המבוגרים לילדים, אבל לאט לאט (בהדרכה הכה יפה של עזרא ועירית) התחלנו להיפתח זה לזה, והתחלנו להתחבר זה לזה.

הקשבנו לסיפורים האישיים של המבוגרים, ולא סתם הקשבנו, הרגשנו שהיינו שם, חווינו על בשרינו ביחד איתם את הזוועות שהם עברו, ואני חשבתי לעצמי מסיפורים אלה, מה היה קורה לי אם אני הייתי במקומם.

והמבוגרים היקרים שלנו היו צריכים לבוא, גם במצבם הקשה, גם במזג אוויר קשה בחורף, והם המשיכו לבוא כדי לספר את סיפורם - לנו, הדור הצעיר, כדי שנדע מה עבר עליהם במהלך השואה.

והיו מבוגרים וילדים שפרשו, בתחילת הפרויקט היו הרבה ילדים שהחליטו שהם לא רוצים לקחת חלק, והרבה מבוגרים שרצו לספר את סיפורם האישי אבל הם עזבו מסיבותיהם האישיות.
בסופו של דבר נשארו רק 8 מבוגרים ( רשל, ברנארד, רבקה ד., רבקה ש., שמחה, שרה ושולמית) ו- 9 ילדים  (טל, עמית א., ירין, דר, נעמה, נוי, סתיו, מרום ואני).

אני רוצה להודות לכם עזרא ועירית, על התמיכה במבוגרים ובנו. על העזרה שלכם מתחילתו ועד סופו של הפרויקט, לא היינו יודעים מה היינו עושים בלעדיכם, תודה לכם שנתתם למבוגרים את הכוח לספר את סיפורם האישי והכואב.

לכם, המבוגרים, שהיה לכם קשה לספר את הסיפור האישי שלכם, שאפילו לא סיפרתם לבני משפחותיכם, שהסתרתם מהם את סיפוריכם האישי ושהייתם צריכים לשמוע את הסיפור שלכם שוב ושוב בכל אחת מההצגות שהיו, אני רוצה לומר תודה, הייתם מדהימים במהלך כל הפרויקט, ועל זה שאזרם אומץ לספר את הסיפור האישי שלכם.

תודה רבה על החוויה הזאת, שאני לא אשכח לעולם ואותה אני אעביר לילדים, לנכדים ולנינים שלי.

עמית דויד