מכתבה של שרה וייס


היום, כשאנו יושבים פה בחברותא ומסכמים דברים אני מודה פעמיים, פעם אחת וראשונה עלי להודות שהיו לי המון ספקות, סימני שאלה ואפילו מעט פחד, למה אני נכנסת?! האם יהיה לי אומץ לדבר, להשתתף ולהתחלק בזכרונותיי, שהיו צפונים אצלי אי שם עמוק בתוכי, והאמת, לא ידעתי למה לצפות.
ופעם שניה להודות על כל מה שקיבלתי וקיבלתי הרבה תמורה גדולה, ענקית ויקרה מהפרויקט הזה.
מ"תיאטרון עדות", מעירית ועזרא דגן שהנהיגו אותנו בדרך בטוחה וברורה, עם המון ביטחון, ידע, ניסיון ורצון טוב, סבלנות אין קץ, צעד צעד הובילו אותנו.
לי הם נתנו ביטחון, משבוע לשבוע, המפגשים שלנו הפכו להיות חשובים, מלמדים ומחנכים.
המפגשים נהיו בעיני חשובים מאוד, למדתי להקשיב להיסטוריה המסופרת על ידי חבריי, כולם נהיו יקרים לליבי.
נקשרתי מאוד לילדים בקבוצה שהם נפלאים, אני מרגישה שהיטלנו עליהם קצת קושי באחריות לזכור ולהזכיר לדורות הבאים.
קיבלתי משפחה חדשה, תוספת למשפחתי, משפחה חמה ותומכת.
אני כבר מרגישה מן ריקנות מהדהדת בי שמשהו נגמר. פרק חשוב שלא ישכח, וזה עצוב לי.
הייתי רוצה לשמר משהו ממה שעברנו יחד, שנמשיך להיפגש.
יש בי המון אהבה לכל אחד ואחד מכם- עירית, עזרא, סנדרה וכל החברים- מבוגרים ובוגרים, תודה לכולם.
ואחרון אחרון חביב, הנכד האהוב ליאורי, שהיתה לנו הזכות לעבור איתך יחד את התקופה הזאת, הפעילות הזאת ולהיות כל כך גאים בך.

תודה,
שרה וייס