התוכן העיקרי

מכתבה של רגינה קופרשמיט


עירית ועזרא יקרים !

הנה שוב אני עומדת לפני סיום של תקופה בחיי. סיום של תהליך לא פשוט שעברתי יחד אתכם ועם בני הנוער המקסימים.
תהליך שבסופו הצלחתי לספר את סיפור חיי.
אתם ידעתם להוביל אותי בצעדים איטיים ובטוחים אל העבר שהתבלבל אצלי בין רצון לזכור ובין רצון לשכוח.
ידעתי שאת העבר אסור לשכוח וחייבים בכל דרך לספר על מנת שידעו כל הדורות לעד, את מה שעברנו, מאין הגענו, מי היינו ומי לא שרד.
גבריאל גרסיה מארקס כתב בספרו "שהחיים אינם מה שחיית אלא, מה שאתה זוכר והאופן שאתה זוכר כדי לספרם"
בעזרתכם, הצלחתי יחד עם קבוצת אנשים נפלאים, שהפכו לשותפים במסע הזכרונות שלי, לספר בדרך הכי טובה לבני הנוער את מה שעברנו ואיך שרדנו והקמנו בית לתפארת בארץ ישראל.
אני בטוחה שהתלמידים שגילמו את דמותינו לא ישכחו לעד את המסע שעברו וימשיכו להעביר את סיפורנו לדורות הבאים.
היוזמה שיזמתם משפחת דגן היקרה, באמצעות "תיאטרון עדות", אין לו אח ורע בארץ.
דרך הסדנאות שהעברתם הצלחתם להוציא מאיתנו את מה שלא העזנו לומר שנים, הכל בהבנה רבה ובמסירות.
רק בזכות אנשים רגישים כמוכם ועבודת הקודש שאתם עושים, הצלחנו להעביר על קצה המזלג את מה שחווינו בימים הקשים בזמן השואה.
אין לי ספק שבעזרתכם השארנו חותם חשוב לדורות הבאים.
כשאני יושבת על הבמה ובני נוער באים לצפות בנו ולשמוע את סיפור חיינו, אני רואה קהל של ילדים מקשיב, מזיל דמעה מהתרגשות.
אני רוצה להודות לכם, עירית, עזרא, נמרודועמרי על הסבלנות, הנתינה, ההקשבה, התמיכה והאהבה הרבה שקיבלנו מכם.

באהבה,

רגינה קופרשמיט
מצטרפים לברכה,
כל בני משפחתי.