התוכן העיקרי

מכתבה של סמדר גרינולד


פרויקט ירושלים 2.1.11


הגעתי לירושלים ליום מיוחד.
במהלך היום ביקרתי במוזיאון יד ושם.
משם, טעונה, רגישה, חשופה ומצומררת הגעתי לצפות בחזרה הגנראלית של
תיאטרון עדות-פרויקט ירושלים.

פגשתי חבורה של ניצולי שואה, אמיצים, שחושפים את סיפורם האישי על הבמה.
גם אם זו פעם נוספת, מיני רבות, בה הם מספרים את סיפורם, זו חוויה אחרת, חשופה
ומאד מרגשת.
פגשתי אנשים גיבורים, ששרדו ובחרו בחיים, שהקימו משפחות ושממשיכים לבחור בחיים.

הנערים שהציגו את סיפורם כ"כ מוכשרים.
אפשר היה לחוש בבגרות שהתהליך הזה יצר בהם.
הרגישות בה סיפרו את סיפורם של חבריהם לקבוצה, בני הדור הראשון, היה כ"כ מיוחד.
נראה כי החודשים הארוכים בהם עברו את התהליך המשותף והמיוחד הזה כמו העשיר אותם ברגישות הזו, ונראה שהעשיר אותם גם בהקשבה, בחמלה, בערכים.

מדהים היה לראות איך ניתן להעביר סיפור של כל ניצול וניצול בצורה שנחוותה לי כשלמה, על אף הזמן המועט, זה היה נראה מדויק כ"כ, תמציתי ויחד עם זה שלם.
אני חושבת שהיכולת הזו היא עצומה, כיוון שהיא יוצרת ריתוק למשך כל ההצגה.

את רוב ההצגה עברתי מצומררת כולי, זה נגע בי.
אולי וזו רק אפשרות, שבגלל שהגעתי היישר מביקור ביד ושם, הייתי חשופה יותר, ומה שהיה על הבמה, הסיפורים האלה הגיעו היישר אליי.

כשסיפורו של יעקב הועלה על הבמה, והחל בסצנה מהגטו בקושיצה, לא יכולתי שלא להישאב לרגע אחד לדמיוני. דמיינתי שליד הנערים האלה, שבאותו רגע היו יעקב ומשפחתו, והמקום היה הגטו בקושיצה-בית החרושת ללבנים, ישבו מספר משפחות מהם, גם משפחתו של אבי, דוד גרינולד ז"ל, יחד עם אימו ושלושת אחיו. זה היה כ"כ אמיתי.

מעבר לעדויות, זו הגדולה של תיאטרון, כשזה נוגע - זה חי, וכך כל הסיפורים של הניצולים הופכים לעדות חיה שנחרטת בזיכרוננו.

ועל כך תודה לכל השותפים בדבר:
עירית ועזרא דגן היקרים,
ניצולים,
נערים,
ואנחנו, הקהל והמשפחות
שמטמיעים את הסיפורים ומוקירים את הגיבורים האמיתיים - השורדים.

סמדר גרינולד
פרויקט תיאטרון עדות בסימן העצמה נשית הוד השרון