התוכן העיקרי

מכתבה של נועה מידזיגורסקי


אני חושבת שההשתתפות בפרויקט ביגרה אותי בצורה שונה מכול חוויה אחרת שעברתי.
הפגישות עם המבוגרים לאורך כול השנה וההזדמנות לראות את הסיפורים הופכים לטקסטים ומשם לסצנות ולאט לאט לראות איך ההצגה מצמיחה עור וגידים זה דבר שאין שני לו.
ברגע שאתה על הבמה עם המוזיקה והתאורה, מגלם את אחד המבוגרים ולמרות שאתה מתחבר לסיטואציה, בסוף ההצגה אתה חוזר לבית ולמיטה החמה שלך. וכשאתה במיטה שלך בלילה אז אתה מבין;
להם לא הייתה מיטה לחזור אליה,לא היו להם אימא ואבא שמכינים להם אוכל חם,הם היו לבד.
זה הרגע שבו אתה באמת מפנים את החשיבות של הפרויקט הזה,את החשיבות של המשפט
'לספר כדי לחיות'. אתה לפתע מבין כמה החיים שלך טובים,כמה הדברים שאתה מחשיב כ 'בעיות' הם זניחים וכמה זה חשוב להיות חלק מהפרויקט הזה כי עוד כמה שנים לא יהיה מי שיעביר את הסיפורים האלו.
אני לא יודעת איך לתרגם את החוויה הזאת למילים. בחזרות ובהצגות אתה לא מרגיש כלום מלבד האדרנלין ששוטף את הגוף במהירות מדהימה; כול התחושות,הלחץ והחששות מתערבבים בשלמות עד שהם משתנים לרגש אחר, חסר צורה ושם שמשתלט על הגוף שלך וגורם לך לשכחה מוחלטת וערפול חושים.
אני לא חושבת שאף אחד יוכל לתאר בדיוק מה עבר עליו במהלך ההצגה,בעיקר מכיוון שהתחושות הן סובייקטיביות ובשביל כול אדם זה שונה אבל אני בטוחה שכולם יסכימו איתי שזוהי חוויה שהם לא היו מוותרים עליה לעולם!.
כשאתה רואה את המבוגרים בחזרה הראשונה על הבמה, שבה הם רואים אותנו מציגים את הסיפורים שלהם,מתרגשים ובוכים, אתה חושב לעצמך :
'אלוהים בבקשה רק שאני לא אטעה בטקסט!' . ובאותו רגע בדיוק.. אתה טועה בטקסט ואתה נכנס להתקף חרדה; 'מה אם גרמתי להם להרגיש עוד יותר נורא' 'מה אם אירית ועזרא יחשבו שאני לא יודע את הטקסט'.
אבל אחרי החזרה שכולם מדברים על כול הטעויות שהם עשו ומתנצלים בפני המבוגרים שלא שמו לב בכלל לטעות אתה נרגע כי אתה מבין שככה לומדים, מטעויות (ומאירית שנותנת הערות עד להצגה האחרונה) .
חוץ מפגישות עם המבוגרים נוספו לקבוצה שלנו זוג נשים מקסימות ; צילה ושרה.
ששתיהן דור שני, כלומר, הן נולדו לזוג הורים ניצולי שואה. דרכן אני למדתי שהסיפור של הניצולים לא נגמר בעלייה לארץ ולא בהקמת המשפחה ואת המטען הכבד של השואה הניצולים נשאו כול חייהם עד שלבסוף העבירו אותו לילדיהם כדי שיעבירו אותו מדור לדור וישמרו את הזיכרון לעד. הן בהחלט נתנו לי פרספקטיבה חדשה על נושא השואה מכיוון שלא עברו אותה בעצמן אבל חיו אותה דרך הוריהם. זה עזר לי בהחלט כדור שלישי לסבתא שעברה את השואה להרגיש יותר מחוברת מכיוון שהם כמו ההורים שלי באיזשהו אופן והמבוגרים הם כמו הסבים והסבתות שלי.
עזרא ואירית הם באמת מדהימים והם יודעים להשרות ביטחון לקבוצה כבר מהמפגש הראשון, ובעזרתם ובזכותם הקבוצה שלנו התפתחה ונפתחה כבר מהמפגש הראשון.
לכול מי שישאל אני אגיד שזו חוויה שאני לא אשכח לעולם,שכול אחד צריך לעבור את החוויה הזאת לפחות פעם בחיים אם לא יותר וזוהי מצווה להשתתף בפרויקט הזה .
לכול מי שיש ספקות בקשר להשתתפות בפרויקט, שלא ידאג , כבר במפגש השני הם ייעלמו.

נועה מידזיגורסקי.
פרויקט עדות תל מונד.