מאז שעמדה על דעתה, גדלה השחקנית עירית דגן בצל השואה. "אצלנו בבית היתה חלוקה ברורה", היא משחזרת. "אבי המנוח, שבאותה תקופה עשה מעשים נועזים במחתרת 'הבריחה' של 'הנוער הציוני', נחשב לגיבור על-ידינו והשתוקקנו לשמוע את סיפורי הגבורה שלו. אבל, כשאמי, שתאריך ימים, היתה מתחילה לספר על זוועות אושוויץ, עם המקלחות והסלקציות, הייתי אוטמת את האוזניים ואומרת לה: 'את - לא!' בפעילות שלי בשנים האחרונות במסגרת 'תיאטרון עדות', שהקמנו, תוך כדי התמסרות לעבודה עם ניצולי-שואה, זה התיקון הגדול שלי על אותה אטימת אוזניים..."
אודיטוריום מרכז המוזיקה ביפו אתמול (חמישי) בבוקר. על הבמה - תרחיש מדהים. ליד שולחנות קטנים יושבים ניצולי-שואה באים בימים וכל אחד מספר בתורו על הזוועות שחווה אז, בימי האופל הנוראים מכל. לפניהם מציגים אותם כפי שהיו צעירים תלמידי תיכון. אלה גם אלה מודרכים בסבלנות רבה על-ידי זוג שיושב בשורה הראשונה. אלה הם במאי ההפקה, הכותבים הומנחים
עירית דגן ובעלה, עזרא דגן, שחקנו הוותיק של התיאטרון הקאמרי. הם כבר התרגלו להיפוך התפקידים, שמתרחש מולם. ניצולי השואה משחררים קצת את הלחץ, מרגישים שחקנים ואף מזמרים. לעומתם, תלמידי התיכון שמהם מצפים שישתובבו, ממלאים את חלקם בכובד-ראש ראוי לציון.
ביום ראשון, ערב יום השואה, בחמש אחרי הצהריים, במרכז המוזיקה ביפו, יציין "תיאטרון עדוּת" של בני הזוג דגן בכורה נוספת של המפגש הבין-דורי "לספר כדי לחיות" שאיתו הם מסתובבים מזה שנים ברחבי הארץ ופועלים בכל מקום שנה עד וחצי. בתל-אביב מתקיים הפרוייקט זו הפעם השנייה, בסיוע אש'ל ג'וינט.
שניהם עברו תמורות בחייהם. אם בסוף שנות ה-60 היה עזרא דגן, המשוחרר מלהקת גייסות השריון, קומיקאי ופנטומימאי מחונן, מעריצו המושבע של צ'רלי צ'פלין, שחזו לו גדולות בתחום הבידור, לדבריו כיום הוא במקום אחר. לדבריו, חייו טולטלו לבלי שוב מאז שהופיע לפני כ-17 שנה בתפקיד רבי יעקב מנשה לברטוב ב"רשימת שינדלר", סרטו של סטיבן שפילברג. מאז דגן, 63, שקרובי-משפחה שלו נספו בצרפת בתקופת השואה, נעשה מחויב יותר לנושא. יש לו מופע שבו הוא מספר את חוויותיו המכוננות מהסרט ובתיאטרונו, "הקאמרי", הוא מתמסר ברצון לתפקידים "יהודיים". כעת, ניתן לצפות בו מרגש את הקהל בהצגת "גטו", בתפקיד הרב.
עירית היתה שחקנית ב"הבימה", כאשר החליטה לעשות צעד לאחור וכדי להתמסר לגידול שלושת ילדיהם, עברה להצגות-ילדים ולדיבובים. דור של פעוטים גדל על קולה תוך כדי צפייה בסדרה "נילס הולגרסון". כל זה נגמר כשהחליטה להקדיש את עצמה לתיאטרון "עדות" שלהם. היא, בוגרת "בית צבי" ובעלת תואר ראשון בספרות עברית למדה לתואר שני בדרמה תרפיה והפירות נקצרים בהפקותיהם, בשיטת טיפול באמצעות יצירה והבעה אמנותית.
בשיאו של האירוע נערך טקס מחילה, שבו ניצולי השואה והתלמידים סולחים פומבית לאחד מהם. זהו שמואל שליבק בן השמונים וארבע, שבמשך למעלה מ-65 שנה מתמודד עם תחושת אשמה נוראה שקיננה בתוכו. "כל השנים הסתובבתי עם מצפון לא נקי", הוא מתוודה. "הרי הייתי שם ...תליין!"
"תליין"?
"בשואה הייתי במחנה ליד פוזנן. בהוצאות להורג, כשתלו יהודים באשמת גניבת תפוחי-אדמה, הגרמנים יימח שמם הטילו עלי למתוח עליהם את החבל. כל החיים לא היה לי טוב עם זה, למרות שלא יכולתי להתנגד. הייתי מוכרח להוציא את זה החוצה ממני, לאחר שזה ישב על המצפון שלי".
"רוצים להעביר לדורות הבאים, שידעו מה שעברנו", שח ישעיהו גוטליב בן ה-87. צפורה הלר ראתה בשואה הרבה טרגדיות בגטו לודז' ושרדה יחידה ממשפחתה. זמן רב אצרה בקרבה את הזכרונות. "זה דבר גדול מה שעירית ועזרא דגן עושים ונותנים את כל הנשמה", היא משוכנעת.
ולא רק הם. כשהוא במקומו ליד הפסנתר, אני משוחח עם עומרי דגן, מוזיקאי בן 26, שנרתם לעזרת הוריו כמנהל המוזיקלי. "אני שאוב", הוא מצהיר. "מה שאנשים רגילים חווים ביום השואה ובימי זיכרון במשפחה שלנו זה כל השנה".
ולא רק הוא. "פעם ראשונה שהיתה לי הזדמנות לשמוע ממקור ראשון מה שהלך שם, בשואה", אומרת נגה, תלמידת "תיכון חדש", בתל-אביב. "במשך תקופה נפגשנו עם הניצולים פעם בשבוע, לשמוע את הסיפורים שלהם. אנחנו עושים הכל כדי שאלה יועברו לכמה שיותר אנשים"
"במשך שנה אנחנו והתלמידים התקרבנו זה לזה", מספרת רותי דנציגר, 83, הניצולה שבהפקה אף נותנת קולה בשיר, כיאה למי ששרה במקהלה. "אין מספיק מילים כדי לתאר מה שעובר עלינו בהפקה הזאת".
בין הנוכחים בבכורה ביום א' תהיה שושנה לוי (83), או רוז'יקה יוסף, כפי שנקראה בתקופת השואה. אמה של עירית דגן איננה מחמיצה בכורה. "כשאני שואלת אותה למה היא באה, לאחר שהיתה כבר ב-23 פרויקטים כאלה, היא מסתכלת עלי ככה", מעידה דגן. "בשבילי זה כמו לעלות לקבר. מאמא שלי עשו סבון. אבא שלי מת ברעב בברגן בלזן. אין לי קבר כדי לעלות אליו. לפחות בהצגות שלהם..."
