רומה נוטקביץ' בן-עטר דווקא לא שתקה, אבל בנה ההיסטוריון גילה עניין בסיפור שלה רק אחרי שהבין ש- ”שמירת מרחק והימנעות מודעת לא הועילה"
מה שהזמן והעצב הותירו: אם ובנה מתמודדים עם משא העבר
רוֹמה נוּטקֵביץ' בן־עטר, דורון ש' בן־עטר.
תרגמה מאנגלית: סמדר מילוא, הוצאת יד ושם
מאת: שרון עטר
למראית עין, "מה שהזמן והעצב הותירו" דומה לספרים אחרים מאת ניצולי שואה. אמנם לכל אשה ולכל איש יש שם ויש סיפור, אך לפעמים נדמה שהסיפורים דומים זה לזה. ראשיתם בפרקי ילדות ונעורים באירופה, המשכם בסיפור שואה, סופם בתום המלחמה ולפעמים אחריה וחתימתם באחרית דבר מרוממת, לפעמים בשילוב תמונות של הדור השני והשלישי.
ספר זה מתייחד לפחות פעמיים. חתומים עליו שניים: אשה שעברה את השואה על בשרה ובנה הצבר שחי בארצות הברית, והבן הוא היסטוריון בהכשרתו ובעיסוקו. אלא שגם אין זו ביוגרפיה שכותב חוקר על אמו ניצולת השואה בשילוב ההקשר ההיסטורי של מה שהתרחש, כמו הביוגרפיה המופתית שכתב אביהו רונן על אמו חייקה קלינגר ("נידונה לחיים"). זו מעין אוטוביוגרפיה כפולה, ובה פרקים נבחרים מסיפורי החיים של גיבוריה. מקומה של האשה הוא המרכזי לכאורה - הבן משמיע את קולו רק בפתח הדבר ואחריתו - אך הוא נוכח ברקע כל פרט בספר.
זה סיפור השואה של אשה שנולדה וגדלה בוורשה ואחר כך בגטו, הייתה אסירה במיידנק, באושוויץ ואחר כך ברוונסבריק, ולבסוף במחנה עקורים בברלין. המשכו בעלייה לארץ במאי 1948, בשירות בצה"ל, בנישואים לכוכב עבר של מכבי תל אביב בכדורסל שנולד בטורקיה, בלידת בת ובן וחיים בכפר שמריהו. זה סיפור על חיים ולא על מוות. חיי לא התחילו בגטו, כך נפתח סיפורה, לא במיידנק ולא באושוויץ, אלא בילדות רגילה בחיק משפחה מן המעמד הבינוני־גבוה בוורשה. סיפור השואה שלה מביא גילויים של התנגדות ברוח, דינמיקה של חיי אסירות במחנה וגם עדות לפרשות ידועות. סיפור הרואי קלאסי אין כאן: כניסתם של הגרמנים לגטו ב–18 בינואר 1943 אינה מסמנת את מה שידוע בהיסטוריוגרפיה של המחתרת בתור "מרד ינואר" או "המרד הקטן", וגם לא המרד הגדול, שפרץ ב–19 באפריל, שבמהלכו "לא הייתי שייכת לשום קבוצה של מורדים" (עמ' 100
סיפור ההישרדות היומיומית באושוויץ משלב תיאורים פלסטיים של רגעי שפל ממשיים ומטאפוריים, למשל כששקעה בבור צואה. על כן זה סיפור על חיים שנוכח בהם המוות. כך, למשל, בתקופת ההמתנה ב–1967 ראתה בדמיונה כיצד היא בורחת מההפצצות עם בתה ובנה בדיוק כפי שעשתה אמה בפולין. היא מספרת גם שבלי פרוסת לחם מתחת לכרית אינה מסוגלת להירדם.
בה בעת, זה סיפור כמעט קלאסי של הדור השני, של צבר שהתעניין בהיסטוריה ולבו נמשך אחר סיפורי הגבורה הקלאסיים של האימפריה הרומית. בעקבות אביו שחקן הכדורסל התרחק מסיפורי השואה של אמו ובסופו של דבר גילה ש"הגישה הזאת של שמירת מרחק והימנעות מודעת לא הועילה" (עמ' 14). אך גם כשקם ונסע לפולין לפני 20 שנה לא הביא לו הביקור מזור, ודאי לא כפי שהביאה כתיבת הספר או המסע המשותף עם אמו כעבור עשר שנים.
האם היתה נכונה לספר את סיפורה, ובדומה לנשים אחרות שעברו את השואה ובאו לארץ לא הסתירה את עברה. בנה ובתה היו אלה שהתקשו להכיל את הסיפור, שנדמה היה להם כמקוטע ולא כלל לקח שואה לאומי וגם לא אוניברסלי אלא היה סיפור קשה להתמודדות של אשה אחת, אמא שלהם. בסופו של דבר, בין השאר בעידוד הנכדה, התיישבה לכתוב ופתחה בדבר החשוב לה ביותר: העלאת שמו של נער אחד, טאדֶק פֶּטשֵאפְט, שאהב אותה. זיכרונות אלה היו הבסיס לספר שערך הבן בסדר כרונולוגי. הוא הוסיף פרטים, מקומות ושמות, הן כבן שעוזר לאמו להעלות את סיפורה על הכתב והן כהיסטוריון החושש מאי דיוקים, אף על פי שאופיו של הספר ממילא לא התכוון להיות מחקר היסטורי.
כדי למנוע אי דיוקים חזר ובדק וחזר וגילה שאמא זוכרת. תחילה הוא השמיט, למשל, את שם קצין הס"ס שציינה מפני שלא מצא סימוכין. אחרי שקרא בארכיון אושוויץ מסמך המאשש זאת הוא החזיר אותו לכתב היד. בארכיון היהודי בוורשה מצא מסמך שאימת את שמות המקומות שציינה. כך שמח פעמיים: בתור בן שאיתר פיסת היסטוריה לאמו, וגם "ההיסטוריון שבי שמח" (עמ' 201). למרות כל זאת גם הוא יודע שגם בעדויות אלה אין אמת אלא נקודת מבט. הבנה זו הבשילה כשהאזין לשיחה בין אמו לבין הסופרת והפסיכולוגית בת־שבע דגן, שהיו שייכות לאותו קומנדו באושוויץ אך התנסויותיהן היו, ובצדק היו, דומות וגם שונות.
הנוסח העברי של הספר הוא תרגום מאנגלית, השפה שבה ראה הספר אור לראשונה לאחר שהבן, החי בניו הייבן, תירגם את זיכרונות אמו. הפרסום באנגלית היה חשוב לו בשביל ילדיו, שזו שפת אמם. כעת רואה אור הספר בשפת האם שלו. בשונה מהנכדים ומהבן, לרומה נוטקביץ בן־עטר אין שפת אם: אמנם היא דוברת פולנית, עברית, אנגלית, גרמנית, צרפתית ויידיש, אך אינה שולטת באף אחת מהן, ועל כן "אין לה שפה משלה" (עמ' 32), ואולי יש לה, אך זו היא ממילא שפת הבן.
