מדוע תרצה אשה יהודייה, ניצולת שואה, ישראלית מקרית חיים, בת 96, להיקבר בבית העלמין הנוצרי בחיפה. גם למותה היא ביקשה לתת משמעות.
היא נולדה וגדלה בלבוב - לפנים בפולניה, לימים באוקראינה. למדה מוסיקה בקונסרבטוריון, ופילולוגיה גרמנית באוניברסיטה. גם הוא למד אִתה, וגם החותנת שלי, פניה ורבין לבית טאובה, היתה חברתה לספסל בגימנסיה. פניה עלתה לארץ לפני המלחמה, החברה נשארה ונלכדה (שָם). משפחתה נרצחה, רק היא, אנטוניה גרובר, שרדה.
אנטוניה, שהכרתי אותה כטוסקה, חייבת את חייה לגוי אוקראיני - אז בן 24 - ששמו נסטור זנון סניאדנקו - מה יותר אוקראיני מזה. כשהנאצים הגיעו ללבוב וסגרו על היהודים בגטו, היה נסטור מסתנן ומביא אוכל. עד שעמד הגטו בפני חיסול, ואז לקח נסטור את טוסקה וחברים יהודים נוספים, והחביא אותם שנתיים בדירתו בת חדר. אפילו הוריו לא ידעו, וכשהתארחו מעת לעת - הארון היה למסתור. הכלבים הגרמנים היו יותר מסוכנים, הם אולפו לרחרח אנשים שמתחבאים.
טוסקה ונסטור - סטודנטים לשעבר ועכשיו נאהבים - נישאו לאחר המלחמה, ויחד עשו את דרכם למחנה העקורים ברוזנהיים, בוואריה. ב-1947 נולד בנם יחידם, פרדי, וכעבור שנה עלו ארצה. פרדי הוא פרדי גרובר, השם הזה נשמע לכם מוכר: הכתבות שלו בערוץ 1 על נופי אנוש וטבע הן עדיין הדבר הכי טוב שהערוץ הזה מציע.
"גרובר" - זה שם משפחתם, כי נסטור זנון סניאדנקו הִשִיל מעליו את שמו האוקראיני, וקיבל על עצמו את שם הנעורים של אשתו. מכאן ולהבא קוראים לו יוסף, גרובר יוסף. את שמו החליף אך בזהותו החזיק, למרות שהיה בכלל אתיאיסט. הוא נשאר איש נוצרי בישראל, פקיד בחברת "פז". אלמלא היגר לכאן, בוודאי היה פרופסור לפילולוגיה במקום אחר.
יוסף מת לפני 33 שנים, האח דניאל רופאייזן ספד לו. רק לפני שש שנים קיבל את התעודה מ"יד ושם": "על יסוד עדויות שהובאו לפניה החליטה הוועדה לתת כבוד לנסטור זנון סניאנדקו גרובר, על אשר בשנות השואה באירופה שם נפשו בכפו להצלת יהודים נרדפים, ולהעניק לו את המדליה לחסידי אומות העולם".
טוסקה האריכה ימים, לימדה מוסיקה בקונסרבטוריון של חיפה ובשפרעם. קנתה פסנתר על חשבונה, נסעה בשני אוטובוסים, כדי ללמד תלמידים ערבים: "כשהייתי חלשה", אמרה, "מישהו נֶחְלָץ לְחַזֵּק אותי. עכשיו, כשאני חזקה, גם לי יש מחויבויות".
לקראת הסוף טוסקה התעוורה. היא לא רצתה למות עיוורת, ושיכנעה את הרופאים להסיר את הקטרקט על אף גילה. לפני חודש הוסרו התחבושות ועיניה אורו. מהחלון השקיפה על הים ועל הפרחים במרפסת. לפרדי היא אמרה - "רזית, בני, וגם הצווארון שלך מקומט". וכל חברותיה לקומה השלישית בבית האבות והאמהות - שמחו ובכו.
לפני שבועיים מתה, פיקחת, משאירה את הכתובת על מצבתה : "אנטוניה גרובר, ניצלה בשואה על ידי נסטור סניאדנקו, חסיד אומות עולם". לבקשתה, נטמנה בבית הקברות של הכנסייה הקתולית בחיפה, לידו. 12 אנשים ליוו אותה, גם הכומר עבדו ונזירה היו שם. לא נישאו תפילות. "הוא הלך אחרי בחיי, ואני הולכת אחריו במותי", הסבירה את משאלתה האחרונה.
מה יפית טוסקה, מה יפית נסטור, כמה יפים הם בני האדם, כשאנשי פוליטיקה ודת לא מצליחים להפריד ביניהם, בחייהם ובמותם.
