מחברי הדו"ח מטעם האקדמיה הישראלית למדעים על לימודי השואה באוניברסיטאות ובמכללות בישראל, הביעו תקווה כי "חוקרים ישראלים ומכוני מחקר בארץ יקפידו שלא לתת ידם לסילופי היסטוריה מגמתיים שמאחוריהם עומדים ממשלות, גופים ממשלתיים וכעין־ממשלתיים בעולם, והמביאים להפחתה במידת חלקם הישיר או העקיף של מדינות או עמים באחריות לשואה". ברוח דברים נכונים אלה יש להוסיף, ששומה על החוקרים הישראלים שלא לשתף פעולה עם מגמות מכל סוג לסילוף תולדות השואה והאנטישמיות — יהיו מטרותיהן האידיאולוגיות והפוליטיות אשר יהיו.
אחד הגופים הכמו־ממשלתיים בעולם, שבחלק מפעילותו תורם כיום לתפישה המעוותת של האנטישמיות המודרנית, הוא "הברית הבינלאומית לזיכרון השואה" (IHRA), שמאגד 33 ממשלות ועוסק בחינוך, בזיכרון ובמחקר על השואה. מחברי הדו"ח, שכמה מהם מקיימים קשרים עם IHRA, מכירים בכך ששיתוף פעולה עם ארגונים מעין אלה הוא "משימה לא פשוטה" (כך בדו"ח). מצד אחד, נכתב שם, לארגון יש זכויות רבות במאבק נגד עיוותים של זיכרון השואה בכמה ממדינות אירופה. מצד אחר, תעודת הזהות האינטלקטואלית והציבורית שלו, "הגדרת העבודה" של הארגון לתופעת האנטישמיות משנת 2016, לא זו בלבד שהיא מוטה ומעוותת מבחינה אידיאולוגית, אלא גם משקפת כשל מחקרי עמוק, שלא לומר פשיטת רגל אקדמית.
הגדרת העבודה של IHRA קובעת, כי "אנטישמיות היא תפישה מסוימת של יהודים, שיכולה להתבטא כשנאה כלפי יהודים". זוהי, אל נכון, הגדרה פוסט־מודרנית משהו (במובנה הוולגרי — "הכל הולך"). ודוק: תחת הגדרה עמומה ומטושטשת גבולות ממין זה, ניתן לכלול תפישות רבות על היהודים — הן כאלה המבטאות שנאה כלפיהם, והן כאלה שאין בהן בהכרח שנאת ישראל.
הדוגמה התמוהה ביותר ל"תפישה אנטישמית", שמציג הארגון — דוגמה שמיוחסת לה חשיבות רבה, שכן כותבי מסמך הגדרת העבודה חזרו עליה פעמיים — עניינה בביקורת על מדינת ישראל. ביקורת שאינה "דומה לביקורת הנמתחת על ארצות אחרות", אלא מאמצת ביחס לישראל "סטנדרטים כפולים", תוך הצבת דרישות חריגות ששום מדינה דמוקרטית אחרת אינה מצופה לעמוד בהן.
מי שעיניו בראשו מבין שמדובר בחסימה דורסנית של כל מחאה בינלאומית נגד משטר הכיבוש, ההתנחלות והאפרטהייד של ישראל. שכן, הואיל וישראל מתנהגת זה יותר מיובל שנים באופן שאינו דומה להתנהגותה של אף מדינה דמוקרטית אחרת, בכך שהיא מקיימת בשטחים שכבשה משטר צבאי, שוללת זכויות מתושביהם ומיישבת בהם את אזרחיה — מובן שכל ביקורת עליה תהיה שונה וחריגה בהשוואה לביקורת על מדינות אחרות. ביקורת כזו (גם אם מי ממבטאיה אנטישמי), אין לה דבר וחצי דבר עם שנאת ישראל. אך ההגדרה ה"גמישה" של IHRA, שממנה משתמע כי שנאת ישראל אינה הכרחית כדי לאפיין תפישה מסוימת כאנטישמית, מאפשרת להציג ביקורת על הכיבוש ואת המאבק נגדו, כגילויי אנטישמיות.
קשה להפריז בממדי הנזק ההיסטוריוגרפי והציבורי שעלול להיגרם לחקר האנטישמיות המודרנית כתוצאה מהפקרות מושגית זו. שכן, אם "הפתרון הסופי" הנאצי, תנועת החרם (BDS), והקריאה לחרם על ההתנחלויות כולם גילויי אנטישמיות, הרי שהמונח "אנטישמיות" מאבד כל קשר עם מופעיה ההיסטוריים והסוציולוגיים הקונקרטיים של האנטישמיות המודרנית במציאות, והופך למושג ריק מתוכן, החסר תוקף אנליטי ותועלת אינטלקטואלית בגלל ריבוי משמעויותיו השונות.
אין תמה, שישנם היסטוריונים בולטים של השואה ותולדות עם ישראל בעת החדשה — דוגמת פרופ' דוד אנגל מאוניברסיטת ניו יורק, מחבר אחד הנספחים לדו"ח האקדמיה על מצב לימודי השואה — שהרימו ידיים לנוכח ריבוי השימושים חסרי ההבחנה במושג אנטישמיות. אנגל אף סבור שהגיעה העת לזנוח מושג זה, כאילו מדובר בקטגוריה אנליטית ולא בתופעה קונקרטית בהיסטוריה היהודית. מבחינת הרטוריקה הציבורית, אך כפסע בין העמדה הזו לבין הכחשת האנטישמיות כמציאות היסטורית — דבר שאנגל ואלה השותפים לדעתו אינם מתכוונים אליו, כמובן — אך להיסטוריונים לא תמיד יש שליטה על עיוות מסקנותיהם בשיח הציבורי.
אלא שאין זו גזירת גורל. את האינפלציה החדה במושג אנטישמיות עדיין אפשר לעצור. דרך אחת לכך יכולה להיות פעולה משותפת של חוקרי אנטישמיות ישראלים לשינוי הגדרת העבודה של IHRA, ברוח ההגדרות הקלאסיות של האנטישמיות המודרנית. ההגדרה הישנה־חדשה תדגיש מחדש, בין השאר, את ייחודה הטוטלי של הגזענות האנטישמית, את מאפייניו הדמוניים הספציפיים של סטריאוטיפ היהודי, וכן את תכלית היסוד של האידיאולוגיה האנטישמית בעידן המודרני: הרחקת היהודים ממשפחת האומות, תוך פגיעה בזכויותיהם האזרחיות בתפוצות ו/או תוך ערעור על זכותם להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל.
