צריך לאסור על כל אמירה המדברת על שואה, בהקשר של מדינת ישראל! אין דבר כזה ישראל ושואה – זה אוקסימורון!
אני מבקש לספר לקוראים מה מרגיש, ועל מה חושב, אחד מהמעטים מאלה שחיים כאן מלפני העצמאות, אחד שבגיל 12 אימא שלו התגייסה לצבא הבריטי, שבגיל 17 הוא התגייס לפלמ"ח, ועכשיו הוא חושש מאד שיעזוב את החיים במדינת אהבתו בעצב הולך וגדל.
אתה יושב דומע מול המסך, ושומע את אין סוף הסיפורים ואין סוף הזוועות של ניצולי השואה. כל אחד מהמספרים נועל את דבריו בגבורתו: הקמתי משפחה ויש לי ילדים ונכדים וחייתי כאן את חיי המחודשים. ואחר-כך אתה מקשיב לדַבָרֵי העם, לקלישאותיהם, ולמניפולציות האיומות שלעתים הן חלולות ומגיעות עד חילול זכר אותו אירוע נורא הוד. הקשר הגורדי בין אירועי הזיכרון לבין הפוליטיקאים מנמיך את הוד המעמד, שהיה צריך להיות פנוי לאנשי הרוח, לסופרים ולמשוררים הממלאים את הארץ.
לו כוח בידי הייתי אוסר לדבר על שואה בהקשר של מדינת ישראל. מדוע? – כי אין דבר כזה מדינת ישראל ושואה, ובעטיה אין דבר כזה שואה לעם היהודי. שני אלה הם אוקסימורון. לא קיים. את הפרק הזה צריך ללמד את ראש הממשלה. שואה זה כאשר קלגסים דורסים במחץ והורגים בני אדם חסרי כוח מגן. רוסיה איבדה במלחמה 20 מיליון אנשים – זו לא שואה. זו מלחמה. אנגליה איבדה חצי מיליון חיילים, וכך אמריקה. זו לא שואה. זו מלחמה. במלחמת העולם הראשונה נהרגו 10 מיליון חיילים ואזרחים. זו לא שואה אלא מלחמה איומה.
ראש הממשלה חייב להבין את ההבדל:
אירן יכולה להכריז מלחמה על ישראל. זו לא שואה, כי ישראל תענה לה במלחמה מוחצת. לזה דאג בן גוריון בדימונה, ולזה דאג אשכול כאשר הכריע – מול רבים בקהילת הביטחון – לטובת חיל אוויר על פני טילים. ולזה דאגה גרמניה של היום, שבנתה לנו בחצי מחיר את הצוללות. לכן, לא תהיה כאן ולא יכולה להיות שואה. ומכאן, מהדבר הכי חשוב לנו – הפלסטינים לא יכולים לומר שב– 48 הבאנו עליהם שואה. זו הייתה מלחמה בין שני השבטים שאחזו בכלי מלחמה. מי שלא מבין את האבחנה הזאת – אל יעסוק בהנהגת עם.
יחד עם זיכרון השואה צריך לספר לקהל שבמלחמת העולם השנייה לחמו 1.5 מיליון יהודים בצבאות בנות הברית. זה 15% מהעם היהודי שמחוץ לטריטוריה הנאצית! אין, ולא היה, עם כזה, ש– 15% מבניו, אנשי חייל, יצאו למלחמה. לא קיבלנו שום דבר בזול. איך אפשר להעלות לשיח הציבורי את עלילות החיילים היהודים במלחמה הנוראה ההיא?!
יחד עם הזיכרון לנוראות משם, חייבים לספר בחינוך הלאומי על נס התחייה של מאות האלפים הניצולים שבחרו בחיים במדינת היהודים. הם באו לכאן ממעמקי התוהו, ובנו את עצמם להיות בוני מדינה וחברה ויצירה בכל תחומי החיים והדעת. זה שם המשחק ההיסטורי האמתי והעתידי. זהו הניצחון על הרשע. הפנמת הדבר הזה בנוער חשובה אין סוף מונים מהנסיעות לפולין ומאמירת "אל מלא רחמים" באושוויץ ובבירקנאו.
יחד עם כל אלה צריך לחדול מ"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו". בהקשר של התקומה – זו אי אמת. בזכות הסיוע והתמיכה של מדינות ועמי עולם הקמנו ובנינו מדינה ריבונית. כך היה גם בהיסטוריה. גרשו מאנגליה – התקבלו בצרפת. גרשו מספרד- קיבלו בהולנד, בתורכיה, בפולין. בכל המלחמות כאן שהערבים יזמו – קיבלנו את מלוא התמיכה החומרית והמדינית. בכל המלחמות שאנחנו יזמנו – נמנעה התמיכה. הכול הם אינטרסים. יש הנהגה שמבינה, ויש הנהגה דוקטרינרית שאיננה מבינה.
חג עצמאות שמח לכולנו.
