בנאום בפני ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים בירושלים בשבוע שעבר שוב קשר ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בין מצב מדינת ישראל היום לבין זה של יהדות אירופה לפני השואה. הפעם היה זה החרם על מוצרים מההתנחלויות שהזכיר לראש הממשלה את האנטישמים שהחרימו עסקים של יהודים באירופה לפני מלחמת העולם השנייה. בפעם הקודמת זה היה הגרעין האיראני, המאיים על קיומה של מדינת ישראל. בכל מקרה, המסר חד וברור: ראש הממשלה הוא העומד בפרץ למנוע את הישנות השואה.
בשיר המכונן "נדר" (1943), שנכתב בארץ ישראל בזמן שבאירופה התחוללה השואה, מצווה המשורר אברהם שלונסקי "לזכור - ודבר לא לשכוח". ביטוי זה בגלגולו המאוחר יותר, "לזכור ולא לשכוח", מלווה מאז ועד היום את הדרך שבה מדינת ישראל והחברה הישראלית עיצבו את זיכרון השואה, האישי והלאומי. אולם בשבילי, הוא היה במשך שנים רבות חידה. מאז עמדתי על דעתי שאלתי את עצמי, מה ובעיקר איך לזכור, אבל גם התלבטתי בנוגע לפער שבין "לזכור" ל"לא לשכוח". עתה, כ–70 שנה אחרי סיום מלחמת העולם השנייה, כאשר זיכרון השואה ממשיך ללוות את חיינו באופן יום יומי, מוכרחים לשאול שוב: מה "לזכור" ומה "לא לשכוח"?
זיכרון השואה בחברה הישראלית עבר מהפכים רבים. תחילתו בשכחה שנכפתה לא פעם על הניצולים - אף על פי שלפעמים גם הקלה עליהם - עד שהשתיקה נשברה במשפט אייכמן, שבו עמדו במרכז הסיפורים האישיים, הפנים והשמות. בשנים שחלפו מאז נוספו עוד ועוד זיכרונות אישיים, ומהם נבנה זיכרון קולקטיבי, שעיקרו גבורה ועמידה, אף על פי שהניצולים ששרדו נשכחו שוב. כך נבנה האתוס הלאומי של זיכרון השואה, שעיקרו "לא לשכוח". לא לשכוח שיש לנו מדינה משלנו, לא לשכוח שיש לנו צבא חזק, שלא תהיה עוד אושוויץ. בכל פעם שגוברים האיומים על מדינת ישראל, חרדת השואה גוברת.
זיכרון זה של השואה הוא בעצם "לזכור ולחזור". אין פלא אפוא, שהזיכרון הלאומי אימץ בשנים האחרונות את מוטיב החזרה: מצעד החיים, משלחות נוער לפולין, מסעות "עדים במדים" של הצבא, משלחת של חברי כנסת ישראל לאושוויץ. פתאום כולם נהפכים לעדים, אף על פי שהשואה התרחשה לפני כ–70 שנה, והמטרה היא לחזור, לגעת בעבר ובזוועות, ולהיות ישראלי גאה יותר ובטוח יותר בעתיד. כך מנכסים את זיכרון השואה למטרות ולאינטרסים שונים ומשונים.
אבל זיכרון השואה יכול להיות בסיס לעיצוב של בני אדם טובים יותר, מודעים יותר ורגישים יותר לזולת ולחברה. זיכרון השואה אינו צריך לשמש לליכוד של החברה הישראלית, או להגנה על מדינת ישראל או על עם ישראל, אף על פי שלכל אחד מאלה חשיבות רבה. זיכרון השואה צריך ללוות את היחידים בחברה ולהזכיר להם את החשיבות של ערכים הומניים בסיסיים, של צדק ושוויון ושל אחריות. בדרך זו, באופן עקיף, תהיה גם החברה הישראלית טובה וחסינה יותר. הדרך לעשות זאת היא לחזור ולדבר על אנשים: על ניצולים ששרדו, על רוצחים ועל עומדים מנגד. לדבר עם יהודים, גרמנים ובני עמים נוספים, לדבר כאדם אל אדם.
סבתי, מרים רפפורט לבית שיטנברג ז"ל, נולדה בפולין בשנת 1919, ובמהלך מלחמת העולם השנייה שהתה בכמה מחנות, וביניהם במחנה אושוויץ־בירקנאו. אולם רק כשנולדו ילדי הבנתי, שאני צריך להכריע בין החשיבות של "לזכור" לבין הרצון "לא לשכוח", ולהראות להם את הדרך מן העבר אל העתיד.
פרופ' וולפסון הוא מחבר הספר "אני שלישי" (הוצאת אבן־חושן), העוסק בהיותו דור שלישי לניצולת שואה
