ערן

ואז כאילו במעבר של תכנית טלוויזיה, כבר ישבנו במעגל בבית דוד, אנחנו חצי מהכיתה שכבר מכירים אחד את השני, ניצולי שואה ובנות הדור השני, מהם הכרתי את תמר וקצת את אדית אמא שלה. אני זוכר את התיבה אליה התבקשנו להכניס משהו – אני לא זוכר מה הכנסתי אבל זה לא משנה,כי בעצם זו הייתה הפעילות הראשונה שעשינו כקבוצה ביחד.
מאז ציירנו בהמשכים, המצאנו סיפורים,נתנו חיים לרגע לחפצים למיניהם ,והכי חשוב: הקשבנו לניצולי השואה והסיפורים הנוראים אך באותו הזמן גם המרתקים –על איך שהם שרדו את הנורא מכל, השואה.
ולדור השני והדרך שהם עברו כילדים לניצולי שואה.
כשהגענו לחזרות על ההצגה, כבר ראיתי ממש את הסיפורים שלהם מתעוררים לחיים בבמה.
זה היה בשבילי רגע מטלטל כשהבנתי שאת כל ההצגה "הלא מציאותית" הזאת אנשים שהם כמו כל אחד מאיתנו –עברו.
אני לא חושב שאני אשכח אותם או את הסיפורים שלהם.
אני תמיד נמשכתי לתיאטרון ולכן כשהגעתי לחזרות התלהבתי וגיליתי שלשחק זה לא פשוט וקל אבל זה בהחלט גרם לי לדעת שאני אוהב את זה. חוץ מהמשחק, גם שרתי ועל זה אני רוצה להודות לעמרי שלא וויתר עלי והתעקש איתי על ה"ל" ועל המניירות ועל כל השיר, בשביל שאוכל לשיר אותו נכון.

וכמו שהשיר "פרידה" של לאה גולדברג אומר:
"חום תלתלייך, צליל עגילייך,הם ילווני בדרך עולה"
כל הזיכרונות מפרויקט תיאטרון עדות ילוו אותי בדרך (שאני מקווה) עולה
אז פעם אחרונה –תודה על הכל

ערן – עמק חפר 2