בהתחלה לא הייתי בטוח , ידעתי שזה חשוב וידעתי שזה משהו שאני חייב לעשות למרות שאני מרוקאי , בלי שום קשר לשואה ידעתי שאני חייב לעשות את זה. ידעתי שאסור לפספס זאת, ולכן ברגע שמיה מרכזת השכבה הציעה ליואב להצטרף, ולי לא, הייתי ממש עצוב ולא ידעתי מה לעשות. אבל המזל היה לצידי, ויום לאחר מכן ילד אחר החליט שזה לא מתאים לו ,ואני החלפתי אותו בשמחה רבה. עברו כמה שבועות עד למפגש הראשון בו זכיתי לפגוש את כולכם. לראות פרצופים שמעולם לא ראיתי אבל ידעתי שישנו את חיי לגמרי.
אני מרגיש כאילו כל זה היה רק אתמול. אני זוכר איך עירית ביקשה ממני מאתנו להתחלק לשלשות ולצייר ציור משותף, אני ויואב חברנו לחוה שסיפרה לנו שהיא מציירת והראתה לנו ציורים יפים אך מלאי עצב שהיא ציירה על השואה.
כל זה היה לפני שנה, ולפני 13 ימים הייתי "בולק" ברחובות אירופה , על במה בישראל, מספר ומעביר את סיפורכם הלאה.
ועכשיו הגיע היום ממנו חששתי , היום בו אנו מסכמים את הכל ואומרים להתראות, ואני כבר מתגעגע לכל הפרצופים שכבר חרוטים בזיכרונותי.
למרות שזה הסוף אני מבקש שלא תדאגו
כי אני זוכר את כל מי שניגן עלי- ואני אומר – תודה
ממני מאור גיגי -תל אביב 2016
