לאמא שלי יש בת דודה, אשה קצת יותר צעירה, בת 83, שגרה בוורשה. שמה אירנה לנדאו. היא סופרת ילדים מצליחה, כתבה עשרות ספרים. אני ואירנה מתכתבים בפולנית. זאת אומרת, היא כותבת לי בפולנית ואני עונה לה באנגלית וזה מסתדר מצוין.
כשמצאתי את היומן של אמא שלי כתבתי לה עליו, כמובן. היא היתה מאד סקרנית וביקשה מאד לקרוא אותו. סרקתי את כל הדפים במחברת, הדפסתי אותם ושלחתי לה בדואר. במכתב שהיא כתבה לי אחר כך, היא אמרה: "אם בעתיד אתה תוציא לאור את הספר הזה, יש לי רעיון איך לקרוא לו. זה משפט שאמא שלך כתבה ביומן. היא כתבה – Czy jeszcze będzie komu płakac ?"" העוד יוותר מי שיבכה".
כלומר, בימים שלפני האבדון, כשהיא ראתה איך כל היהודים בגטו מובלים לשחיטה, היא כתבה, מתוך הבנה שזה כנראה הסוף: האם יישאר עוד מישהו שיוכל לבכות עלינו ?
ביום שסיימנו את כל ההצגות, סיפרתי לאשתי איך כל הילדים לא יכלו לעצור את דמעותיהם כשהם נפרדו מאתנו. סיפרתי לה גם ששמעתי את הילדים אומרים, נדמה לי שזאת היתה נעה, ואולי עוד אחרים שאמרו "אני לא רוצה שזה ייגמר". ואשתי, שהיא פסיכולוגית ואשה חכמה, אמרה שאולי יש כאן יותר מאשר צער שכל הפרויקט הזה נגמר. אולי זאת היתה הפעם הראשונה, שהילדים המוכשרים והאהובים האלה, ששמעו כל כך הרבה זיכרונות קשים וכואבים ואף הפכו את הזכרונות האלו למוחשיים על הבמה, זאת היתה הפעם הראשונה שהם הרשו לעצמם להתפרק ולבכות.
ומהילדים אני עובר למנהלת שלהם, לורדה. אני אסיר תודה לורדה על כך שהיא אפשרה את הפרויקט הזה בבית הספר שלה. זו הפעם החמישית שהיא לקחה קבוצה של ילדים והרשתה להם לוותר על ימי לימוד ועל פעילויות נוספות בבית הספר כדי שיוכלו להשתתף בפרויקט והיא עשתה את זה למרות שהיא ידעה שלא ככה משיגים ציון ממוצע גבוה בבחינות בגרות או הישג בית ספרי במבחני המיצ"ב. היא עשתה את זה מפני שבעיניה ייעודו של בית הספר הוא קודם כל לחנך.
ורדה ראתה את כל ההצגות ונשאה דברים לפני כל הצגה. ומכל הדברים שלה, אהבתי במיוחד את המשפט האחרון. המשפט שאומר לתלמידים הצופים בהצגה: "מוטלת עליכם חובה, להעביר את הסיפורים". המשפט הזה, יותר מהכל, מראה את גדולתה כמנהלת. מבחינתה של ורדה, התלמידים הצופים הם שותפים שלנו, הניצולים והשחקנים, שותפים לנו מבחינת האחריות שמוטלת על כתפיהם. הם נושאי אבוקת הזיכרון.
כמה מילים על עירית ועזרא. בהרבה רגישות והרבה כישרון, הם יצרו פלא. אין לי מילה אחרת להגדיר את מה שעברנו. הם לקחו אותנו יד ביד, בדרך החתחתים הזו של זיכרונות השואה, ללא מעידות וללא משברים, והובילו אותנו לשיחזור המאורעות האיומים ההם, מול קהל שישב מרותק ומרוגש מתחילתה ועד סופה של ההצגה.
סופה של ההצגה, בעצם – סופו של כל בסיפור שהוצג, הוא סוף שמח. Happy end במובן האמיתי של המילה. לא happy end הוליוודי. אלא happy end של אנשים ששרדו, שנישאו, שילדו ילדים וגידלו נכדים והיו שותפים לבניית מדינת היהודים ובכך, ביכולת המופלאה שלהם להתגבר על אימי העבר, הם גיבורים בעיני. ואני גאה שהשתתפתי יחד אתם בפרויקט הזה.
תודה לכולם.
דדי פלינט- דור שני
