בתחילת הפרויקט כשרק התחלנו את התהליך ניסית לא להיקשר למבוגרים ולסיפורים שלהם, חשבתי שאני אבוא, אקשיב לעדויות הקשות של הניצולים ממקור ראשון ושהכל יגמר בסיפורים ובישיבה משותפת. מההצגה (שלבסוף התגלתה כמהנה חווייתית מאוד) רציתי להתחמק.
לפחות כך חשבתי, אבל הסיפורים הפכו לאנשים אמיתיים והרגשתי כאילו אני חלק מהחיים של המבוגרים ונקשרתי אליהם מאוד. עכשיו כשהכל נגמר אני מתגעגעת לכולם ולהכל ורוצה לחזור, גם אם הייתי יודעת אז איך הכל יתגלגל הייתי עושה זאת שוב. אני שמחה שלא פרשתי גם כשהיה לי קשה ושמחה עוד יותר שהיה לי חלק ברגעים הקשים, המכאיבים וגם הטובים שחווינו כל הקבוצה ביחד, המבוגרים והצעירים.
דוד לייטנר אמר בנאומו שכולנו משפחה אחת והוא צדק, כולנו הפכנו למשפחה מאוחדת שתומכת אחד בשני, אנחנו הצעירים היינו ''למשענת'' למבוגרים ניצולי השואה והיינו שם בשבילם ברגעים של כאב ובכי, וברגעים של סבל שלמזלנו לעולם לא נצטרף לחוות ולהרגיש, כמו כן היינו גם ל 'משענת'' אחת
לשני.
לפני שתקופת החזרות וההצגות החלה היינו פחות מאוחדים, ואחרי שבילינו שעות רבות ביחד למדנו להכיר טוב יותר אחד את השני והקשר בין כולנו התהדק. חוץ מהקשר המיוחד שנוצר בין המבוגרים לבנינו גם זכינו להכיר חברים חדשים.
זאת הייתה הרגשה ''טובה'' להיות שם בשביל המבוגרים ולהיות חלק מהסיפורים ומהחיים שלהם, להקשיב להם ובכך לעזור להם לפרוק את מה שחלקם שמרו בפנים ומכביד עליהם. הרגשתי שאני עוזרת להם רק בזה שהקשבתי, להתמודד עם מה שעבר עליהם ולהמשיך ולתת להם כוח, הרגשתי שאני עושה משהו משמעותי. ככל שהפרויקט התקדם הבנתי כמה הוא הפך לרציני ולאט לאט הבנתי את משמעותו (כמה שזה חשוב למבוגרים שנשמע את הסיפורים שלהם, לא נשכח ונעביר אותם הלאה) אני חושבת שהפרויקט שלכם הוא מקסים, מיוחד וייחודי שתורם הרבה ומגדיל את המודעות לשואה בצורה שמשמת לניצולים אוזן קשבת וזרוע תומכת, במיוחד כשהסיפורים מועלים כהצגה.
בזכות הפרויקט שלכם הרבה מבוגרים זכו לסגור מעגל. אני מעריכה אתכם ואת הנחישות שלכם להמשיך וליצור עוד פרויקטים. לי אישית הפרויקט עזר להבין טוב יותר את השואה, ועזר לי גם להתפתח ממישהי ביישנית שבקושי מדברת בפגישות למישהי שמופיעה על במה ועוד מול קהל!
בזכותכם התגברתי על פחד הבמה שהיה לי ודיברתי יותר בביטחון.
תודה לכם ולמשפחתכם על כל המאמצים למען הנצחת השואה ועל העברת הפרויקט הזה,
מור זנזורי
