"הצלחתם לעזור לגרשון ולשאר הקבוצה לעבור את החוויה ולהחזירם בסופו של דבר הביתה, בשלום".
לעירית ועזרא דגן שלום רב.שלוחה לכם בזאת מזכרת צנועה שצולמה לפני עשרים שנה.
מתקופה אחרת לגמרי
תקופה שבה אתה עזרא הופעת לפני ילדי הגן שלי, גן שדמית בגבעתיים, בשנת 1987
ההופעה זכורה לי היטב וזאת בגלל הקשר הנפלא שיצרת עם הילדים הקטנים. הם היו מרותקים. כולנו יודעים שכל כך קשה ליצור אצל ילדים קטנים קשב ועניין במשך שעה ארוכה. ואתה עשית זאת, הילדים היו מאוהבים בך.
ועתה לאחר עשרים שנה שוב הצטלבו הדרכים, הפעם בתיאטרון העדות שלך ושל רעייתך עירית.
לומר את האמת? פחדתי, מאד פחדתי מהפעילות שלכם.
גרשון ואני נשואים כמעט יובל שנים, במשך כל השנים הללו השואה ושנות ילדותו חתומות בליבו. הסיפורים מטפטפים באיטיות ובכלל לא בקלות.
ועתה באתם שניכם וגרמתם לו ולשאר משתתפי התכנית לחוות שוב את המאורעות ולהעמיד את המראות הקשים
פחדתי שהמשתתפים לא יוכלו לעמוד בזה. לאושרי זה הצליח ואני התבדתי.
אתה ועירית בהרבה רגש שכל ובעיקר הרבה אהבה ובנוסף קבוצת הנערים המקסימים שהשתתפו בחוויה.
הצלחתם לעזור לגרשון ושאר הקבוצה לעבור את החוויה ולהחזירם בסופו של דבר הביתה בשלום.
על כך נתונה לכם תודתי והערכתי
ישר כוחכם והמשיכו.
באהבה
יעל גרנק [אשתו של גרשון]
פרויקט ר"ג - פברואר 2007
