אני זוכרת את הפעם הראשונה שנחשפתי לתיאטרון עדות. זה היה רק שנה שעברה אבל זה מרגיש לפני הרבה יותר זמן- הייתה לנו הצגה של תיאטרון עדות בבית הספר. אני זוכרת שהיא הייתה מאוד מרגשת, ובסוף ההצגה אמרו לנו שאנחנו יכולים להירשם כדי להשתתף בפרויקט הבא של התיאטרון. נרשמתי, ועברתי. לי אין קרובי משפחה שעברו את השואה ולכן היה לי חשוב להשתתף בפרויקט. לפני המפגש הראשון לא ידעתי למה לצפות- איך יהיה הקשר שלנו עם המבוגרים?: האם זה יהיה לי קשה מידי? האם נתחבר עם המבוגרים? אך כשהתחילו המפגשים לא חששתי יותר- בהדרכתם של עזרא ועירית דגן עברנו מסע בו הכרנו את המבוגרים תחילה ואז הם סיפרו לנו את סיפוריהם. אני לא יכולה לתאר לכם את ההרגשה כשאתה מקשיב לניצול שואה מדבר על אחד הרגעים הקשים בחייו, ולא חוצץ ביניכם מסך הטלוויזיה או דפי הספר.. אתה רואה את המבוגרים, מקשיב להם ואחר כך מדבר איתם על נושאים שונים לגמרי כמו על הנכדים והילדים שלהם. פתאום אני קלטתי שהשואה לא היה משהו שקרה לפני מלא זמן ושהוא קרה לאנשים שעכשיו אני מכירה, שגרים באותה מדינה כמוני, באותה עיר ולפעמים אפילו באותה שכנוה. פתאום המצב הזה נראה לך הרבה יותר אמיתי, כשאתה מדבר עם אנשים בשר ודם עליו.
לאחר שהמפגשים הסתיימו התחלנו להתכונן להצגה. לקרוא את הטקסט ולהתחיל להציג אותו. זה עוד יותר הכניס לי לראש את כל מה שדיברנו עליו במפגשים, המחיש בפני את הסיפורים ואת החשיבות של העברת העדויות הלאה.. במהלך החזרות רק התחזק הקשר שלי עם הילדים והמבוגרים. ופתאום ההצגה היא על במה, עם תפאורה ותלבושות, קשה לתאר את ההתרגשות כאשר העלנו פעם ראשונה את העדויות על הבמה מול קהל.
לסיום, אני רוצה להודות לעזרא ועירית דגן על ההזדמנות שהם פתחו בפנינו ועל הליווי שהם נתנו לנו לאורך כל הפרויקט. בנוסף, אני רוצה להודות לכל החברים שרכשתי בפרויקט ושבזכותם, גם כשהיה קשה וגם כשהייתי חולה וגם כשהייתי לחוצה הכל הלך טוב. ובראש ובראשונה, אני רוצה להודות לשורדי השואה ובני הדור השני שנפתחו בפנינו גם במילים וגם עם ליבם, ושבזכות פתיחות ליבם יכול היה להתקיים הפרויקט הזה שהייתי חלק ממנו. אני לא יכולה לתאר במילים כמה הפרויקט תרם לי, אולי אפילו בדברים שאני לא מודעת אליהם, ואיזה קשר חזק נוצר בינינו, הילדים, ובין המבוגרים. קשר שנקווה שיישאר עוד זמן רב.
טל כהן –תל אביב 5
