אני לא חושבת שזה אפשרי לכתוב את כל מה שהרגשתי בשנה האחרונה בכמה מילים.
אנחנו למדנו להכיר אחד את השני טוב יותר, למדנו לכבד את המבוגר מאיתנו, למדנו להקשיב, לבכות ולפעמים גם לשמוח (מאותם סיפורים של הניצולים). אני בטוחה שלמבוגרים זו הייתה כברת דרך לחזור לאותו המעגל של החוויות, לראות ילדים- בני גילם בערך, באותה תקופה, מתנהגים כמוהם. אני לא חושבת שהיינו יכולים להוציא מהמבוגרים את הרגשות הללו אילולי הפרויקט הזה. אני חושבת שאתם, עירית ועזרא, ביצעתם את עבודתכם בצורה טובה מאוד, למדנו להכיר אתכם (בהפסקות של עשרה לשש ובשש חוזרים) טוב יותר. אני לא חושבת שהיינו באים בהרגשה ש- ''אני הולךת עכשיו למחויבות אישית'' באנו להתרגש יחד אתכם, אני לפחות הרגשתי חלק מכם.
לעולם אני לא אשכח את הפרויקט הזה!!! ורציתי להגיד תודה- למבוגרים, שהיינו שם איתנו ושיתפו אותנו בסיפורים שלהם.
ולכם עירית ועזרא שהקדשתם מזמנכם, התרגשתם, התעצבנת אבל........
בסופו של דבר יצאה הצגה, ועוד איזה.....
לספר כדי לחיות - בשביל זה אנחנו כאן. חן דויטש
