תיאטרון עדות- לספר כדי לחיות, פרויקט רמת גן.
השביתה נותנת לי קצת זמן לעדכן כאן... (וגם לעשות שיעורים, בעיקרון, אבל אין לי כח...)
החודשיים האחרונים היו עמוסים.
פרויקט תיאטרון עדות, שהשתתפתי בו, הגיע אל נקודת השיא, אל ההצגה עצמה. כל החודשיים האחרונים היינו עסוקים בחזרות ובהצגות עצמן (לפחות זה היה על חשבון לימודים (: למרות שצריך להשלים את כל החומר...).
לא כתבתי על הפרויקט בבלוג, עכשיו כל מה שאני אכתוב זה יהיה במבט לאחור...
ההצגה האחרונה שלנו הייתה ב 8.2.07, וההצגה הראשונה הייתה ב5.2. היו לנו סה"כ חמש הצגות.
מה זה הפרויקט הזה, אתם שואלים?
לפני שנה קצת יותר מחודשיים התחלנו להפגש, קבוצה של חמשושיות מבליך, וניצולי שואה, יחד עם עירית ועזרא דגן, שהנחו כל מפגש. כל מפגש הם היו מספרים לנו על זיכרונות שלהם מתקופת המלחמה, והכל נעשה לאט לאט. כדי שלא יכאב... התחלנו מזיכרונות של ריחות, חפצים, משחקי ילדות... ועם הזמן הגענו ליום הראשון של המלחמה בשביל כל אחד, לרגע ההוא שבו הם איבדו את אמא, את המשפחה... את הרגעים המשפילים שבהם סבלו מאנטישמיות, את מחנות העבודה ועוד... ולבסוף גם את העלייה לארץ ושיקום החיים.
הכל נעשה לאט, בשביל לא להעמיס עליהם יותר מדי.
הניצולים ספרו לנו שהמפגשים האלה מחזירים אותם לתקופה האיומה ההיא, שקשה לישון בלילה שאחרי מפגש, כי התמונות חוזרות אליהם... אבל זה חשוב להם להמשיך להגיע ולספר. בשביל הנצחת השואה, וכדי לפרוק את המכאובים. חלק מהמשתתפים דיברו בקבוצה בפעם הראשונה על המלחמה.
אנחנו היינו שם כדי לתמוך, להזדעזע, וכדי להקשיב ולהעביר את זה לדורות הבאים.
במשך כל הזמן הזה עירית ועזרא היו לחוצים, איך אפשר להעלות הצגה עם שישה ניצולים בנים, ללא שחקנים בנים?
בתחילת השנה הצטרפו אלינו שלושה בנים, מאהל שם, ושמו קץ לדאגותינו.
בחנוכה השנה, התחילה תקופת החזרות. היינו מגיעים לחדר במועדון לקשיש, שנמצא בצד השני של העיר.
החזרות נמשכו כחודשיים, ולכן היו מאוד אינטנסיביות... בהתחלה הגענו לחזרות פעמיים בשבוע, ועם הזמן זה היה ארבע וחמישה ימים... ובשבוע האחרון לפני המופע עשינו חזרות גם על חשבון שעות בי"ס.
עם המעבר לחדר החזרות הצפוף, והמפגשים התכופים, התחברנו הרבה יותר. גם בצעירים בינם לבין עצמם, וגם עם המבוגרים. נוצר בינו קשר עמוק ומיוחד, ועם זה אנחנו נשארים אחרי הפרויקט. יש שם אנשים כל כך מדהימים. אני אוהבת שם את כולם!!
כל צעיר שיחק את אחד הניצולים לאורך כל ההצגה (הבנים שיחקו שניים), ונוספו לנו גם דמויות משניות, של חברים, משפחה, קצינים וכו'.
אני שיחקתי את עדנה. שגדלה בבית יתומים ברוסיה, מגיל ארבע עד גיל 18. היא לא זוכרת איך היא הגיעה לשם. בהתחלה היא הייתה היהודיה היחידה שם, אבל בהמשך הצטרף לשם עוד יהודי, והם נהיו חברים. הם הסתירו את העובדה הזו שהם יהודים.
ביום הראשון, לפני שנה ויותר מחודשיים, כל כך התלהבתי מהפרויקט הזה, שמיד סיפרתי עליו לסבתא, גם ניצולת שואה תושבת רמת גן. היא הצטרפה לפרויקט, ועברנו את כל התהליך יחד.
כמובן שלא אני שיחקתי אותה. תארו לעצמכם מה זה לראות את כל המראות האלה שוב, רק שנכדתכם עוברת את זה? (זו הייתה החלטה של עירית ועזרא, ע"פ ניסיון קודם מפרויקטים אחרים..).
בזמן החזרות הצטרפו לקבוצה גם עמרי, הבן של עירית ועזרא, שצילם את החזרות, וליווה אותנו בנגינה בבס.
המנהל המוסקלי היה מישה, שליווה את ההצגות בפסנתר (ואת החזרות באורגנית :).
עירית ועזרא כמובן היו הבמאים, שעשו את העבודה בצורה נפלאה. אני כל כך מעריכה את האנשים האלה... קשה לתאר כמה... אנשים מדהימים (הם יזמו את הפרויקט וליוו אותנו לאורך כל הדרך).
ונמרוד דגן, גם הבן של עירית ועזרא, בגילנו, והוא ניהל את ההצגה, ובחזרות היה עוזר במאי.
אולג היה אחראי על המצגת שהוקרנה בצד הבמה, בזמן הסיפורים. היו שם תמונות שהתאימו לסיפורים שהוצגו על הבמה, ותמונות של הניצולים שהביאו מראש... תמונות ישנות, מהמלחמה, ותמונות מהארץ, של שיקום החיים שנפגמו.
ההצגות היו מדהימות
אחרי ההצגה האחרונה התחלתי לבכות כמו מטורפת (ואני לא בן אדם שמפגין רגשות בדרך כלל. אני משתדלת להסתיר אותם היטב.) כי ידעתי שנגמרה התקופה הזו, של לפגוש כל יום את האנשים המדהימים האלה... אוקי, אז עם הבנות עוד אפשר להפגש בבי"ס, אבל מה עם המבוגרים? החלטנו שהקבוצה תפגש פעם בחודש, חבל לאבד קשר כזה מדהים...
שבוע שעבר היה מפגש סיכום. היה נחמד לפגוש שוב את כולם (שבוע אחרי ההצגה, ועדיין התגעגעתי. אני כל הזמן מתגעגעת אליהם). עירית ועזרא חושבים שזה לא הספיק, ואירגנו לנו עוד אחד, שיהיה בפורים, שבוע הבא. אני מצפה לו בקוצר רוח (ויהיו תחפושות ומשלוחי מנות!).
בהמשך יבואו תמונות, קישורים, ועוד קצת חפירות...
(ומי שקרא את כל זה, ישמח אותי אם הוא יגיב... יגיד מה דעתו...)
לכניסה לבלוג של מיכל לחץ/י כאן
