מורי ורבותי אחי ואחיותי קהל נכבד.
אנחנו הסטוריה מהלכת,
הולכים כבר הרבה שנים.
אחרינו שרשרת נמשכת,
שובל נכדים ונינים.
רבבות היינו, כמו ביציאת מצרים, כשיצאנו למצעד המוות מבירקנאו,
ב 18 1 1945 בקור אימים בלי אוכל, בלי נעלים ובלי בגדים.
אני זוכר את זה כאילו זה היה היום, וכך גם כל אחד ואחת מהיושבים פה, כי את זה לא נוכל לשכוח.
אנחנו זוכרים הכול.
שנים רצינו לשכוח. עשינו הכול כדי לפתוח דף חדש.
עלינו ארצה,
התאהבנו,
התחתנו,
הולדנו בנים ובנות,
סיפרנו בדיחות בעצמנו, וצחקנו מבדיחות של אחרים.
בלי הומור לא היינו מצליחים להמשיך.
אני מצטט מתוך הספר "הסיפור של דוגו" עמוד 146:
מה, לא מספיק שאני יתום אז שאני גם אהיה עצוב? בטח לא אני, דוגו.
כלפי חוץ ניהלנו חיים רגילים אבל מבפנים בער בתוכנו הר געש שביקש להתפרץ. ויום ההתפרצות בא:
"אלוהים אדירים! כל כך ילד הייתי כשכל זה קרה! זה נורא!"
אף פעם לא איבדתי את האמונה שאני חייב לשרוד, כדי לחיות ולספר לדורות הבאים. לחיות כדי לספר לפי צוואה של אבא שלי, שלא זכה.
ויום אחד, בסתם יום של חול, הגיעו אלינו עירית ועזרא דגן. ביני לבין עצמי אני לא קורא להם עירית ועזרא. אני קורא להם עזרא ונחמיה.
זה צמד שכשמו כן הוא: הוא עוזר והיא מנחמת.
אנשים כמוני ששרדו, אבל שתקו יותר משישים שנה, פתאום נפתחים אליהם ומתחילים לספר. בדיוק כמו בהגדה של פסח: "את פתח לו".
אני רוצה להודות לכול אלו שנותנים יד, חסות או תמיכה בכול דרך שהיא. אני מברך את חברינו החדשים מפרויקט רמת גן, שמצטרפים אל המשפחה הגדולה של תיאטרון העדות. אחים ואחיות יקרים, עכשיו יש לכם קרובי משפחה בכל הארץ. בפרויקט תל אביב, בפרויקט חבל יבנה, חדרה, גן שמואל, הרצליה, ראשון-לציון ועוד ועוד, אתם כבר לא לבד!
ממחר גם אתם תתחילו להתגעגע אל הפגישות הקבועות של הקבוצה.
אני רוצה לפנות אל הדור הצעיר, אל השחקנים הנהדרים שלנו, הנוער האמיץ שעבר את כל המסלול בחברתנו, על הבמה.
קחו משהו מפה בשביל הדרך הלאה. סבלנות לאנשים מבוגרים, כוח להאזין ולשמוע,
קחו הומור, והרבה אמונה ותקווה.
כל האמת בידכם.
והדגל עובר אליכם.
עם ישראל חי!
דוד לייטנר "דוגו" ניר גלים
