תפריט נגישות
הייתה נערה יהודייה גרמנייה שחיברה בימי השואה יומן אישי, אשר התפרסם לאחר מלחמת העולם השנייה וחשף בפני קוראים רבים בעשורים שלאחר מכן את הממד האנושי של קורבנות התקופה. היומן שחיברה, שבו תיעדה, בין השאר, את התקופה שבה הסתתרה יחד עם משפחתה מאימת רדיפות הנאצים במחבוא בבית המשרדים של חברת אופטקה באמסטרדם, יצא לאור כספר, וזכה לפופולריות רבה ולתרגומים לעשרות שפות.
הכותרת המפתיעה בספרו של פרופ' אלווין רוזנפלד, חוקר ותיק במדעי היהדות באוניברסיטת אינדיאנה, "קץ השואה", מעוררת מיד את סקרנותו של הקורא ותובעת תשובה: מה פירוש קץ השואה, והלא היא הגיעה אל קצה לפני עשורים רבים? אלא שבמרכז הספר עומדת התזה שלפיה "ההיסטוריה של השואה הופכת להיות מקובלת על הרבים רק כאשר משתנה הסיפר הבסיסי שלה באופן המאפשר למספר רב של אנשים להזדהות איתה".
בתגובה על "השמש השחורה של הימלר" מאת עודד היילברונר- "הארץ" 11.2
הפער בין רצחנותם של ראש האס־אס היינריך הימלר ואנשיו לבין דמותם כאנשי משפחה מסורים, ריתק והפליא רבים מאז ומתמיד. באחרונה שב הנושא ועורר עניין ציבורי בעקבות הפרסום בעיתון "די ולט", ולפיו מכתבים שכתב הימלר לאשתו, ושנחשפו חלקית ב"הארץ" לפני 32 שנה, התגלגלו לכספת בנק בתל אביב).
לפני שנים רבות ביקשתי מבכיר בממשל הצרפתי להסביר את ההיגיון האסטרטגי של היכולת הגרעינית העצמאית של צרפת, את יכולתה להכות, ה־"force de frappe" כפי שכונתה. בסופו של דבר, הרי לברית המועצות היו אז יכולות גרעיניות רבות וחזקות פי כמה וכמה. לא היה כאן מצב של השמדה הדדית או הרתעה הדדית.
יום קיץ, יולי 1941. עיירה פולנית טיפוסית במזרח פולין, לא רחוק מהכביש המוביל לעיר הבירה ורשה. בתים נמוכים, חלונות דרכם אפשר לצפות היטב בככר המרכזית ולידה הכנסיה הצופה על פני כל העיירה. לעין המתבוננת תפקיד חשוב בסיפור שלנו.
הרהורים על הנרטיב ביום הזיכרון לשואה - נושא ראוי לדיון מעמיק - ציבורי ואקדמי. רוב מועדי וחגי ישראל, הם דתיים ומעוגנים בתורה. רק שני אירועים הם חילוניים שנקבעו על-ידי ממשלת ישראל. יום העצמאות(לפניו יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל - אירוע צמוד) ויום הזיכרון לשואה ולגבורה. ואין זה מקרה שאירוע אחד קודם לשני בשבוע בלבד.
בפרולוג שכתבתי לפרויקט "תיאטרון עדות" הדגשתי את חשיבות הזיכרון ההיסטורי בתודעתי הלאומית-קיומית של העם היהודי, בהביאי דוגמאות בולטות לכך מן ההגות, הספרות ומציאות החיים של אישים ידועים של העם היהודי.
מאז שעמדה על דעתה, גדלה השחקנית עירית דגן בצל השואה. "אצלנו בבית היתה חלוקה ברורה", היא משחזרת. "אבי המנוח, שבאותה תקופה עשה מעשים נועזים במחתרת 'הבריחה' של 'הנוער הציוני', נחשב לגיבור על-ידינו והשתוקקנו לשמוע את סיפורי הגבורה שלו. אבל, כשאמי, שתאריך ימים, היתה מתחילה לספר על זוועות אושוויץ, עם המקלחות והסלקציות, הייתי אוטמת את האוזניים ואומרת לה: 'את - לא!' בפעילות שלי בשנים האחרונות במסגרת 'תיאטרון עדות', שהקמנו, תוך כדי התמסרות לעבודה עם ניצולי-שואה, זה התיקון הגדול שלי על אותה אטימת אוזניים..."
בת 55 ושלושה חודשים, וביום ראשון, ה- 6 לדצמבר, בשעה 18:40, נולד לי אבי. כמו הרבה התרחשויות שמזעזעות את אושיות חיינו עד לב יסודן, מכוננות אותנו מחדש כך שלאחריהן החיים נהיים שונים באופן עמוק וגורף מכל שהיו לפניהן גם אם כלפי חוץ אי אפשר להצביע על השינוי שקרה, רעידת האדמה הזו קרתה בלי שהתכוננתי אליה, הודות להשקעתם המבורכת של אחרים. אולי לכן אני כותבת, לומר תודה על מתת בל ייאמן.
