משדר "זיכרון בסלון" של קשת 12. מיזם שממשטר את התנהגות האזרחים בערב יום השואה
מאת: רוגל אלפר
זיכרון בסלון" הוא מיזם ישראלי מהעשור האחרון, שנהפך במהירות מפחידה לפולחן לאומי חדש. שלטי "איפה אתם עושים את יום השואה"? מתנוססים בנתיבי אילון, ורותי ברודו החלה משווקת מארז תקרובות ייעודי לאירוע. אותה סלב גם משתתפת השנה בתוכנית בשם "זיכרון בסלון" בקשת 12, שנהפכה לפורמט קבוע של ערוץ הטלוויזיה המוביל בערב יום השואה.
יש שתי סיבות ברורות מאליהן להצלחת המיזם, שנובעות משורשיו המובהקים ברוח הזמן, באופנה תרבותית. המתכונת של אירוח ניצולי שואה בסלונים פרטיים מבצעת פרסונליזציה של הנצחת השואה. במקום טקס ממלכתי ותוכניות טלוויזיה שנצפות על-ידי מיליונים — זיכרון השואה שלי, בסלון שלי, העדות שרק אני וקומץ אורחים בסלון שלי שומעים, מפי ניצולת השואה הפרטית שלנו, מלווה בשירים שאנחנו נשיר כדי להביע את הרגשות שלנו, ובדיון שבו נשמיע את הדעות שלנו, במסגרת חוויית הנצחת השואה האינטימית שלנו. זה חומר גלם לפוסט שאני אכתוב, ולסטורי שאני אעלה, בחשבון האינסטגרם הפרטי שלי, ואתם תעשו לי לייק על השואה בסלוני ובתמורה אעשה גם אני לכם לייק על השואה בסלונכם. הסיבה השנייה היא הצבת העדות במרכז. צופי הריאליטי הישראלים התרגלו למרכזיות הטסטמוניאל בכל נראטיב, ועיצבו בעבורו טקס שואה ייחודי.
ישנה סיבה נוספת, פחות מובנת מאליה. המניע למיזם הוא קושי מוצהר להתחבר רגשית לטקס הממלכתי ולסרטי התעודה והפיקשן בטלוויזיה. לכאורה, מדובר באיזה חסך או מחסור בזיכרון השואה, כשל כלשהו שהמיזם נועד לתקן. אלא שבישראל אין שום מחסור בהנצחת השואה. נהפוך הוא. יש הרבה יותר מדי. דווקא קיומו, שגשוגו ותפוצותו של "זיכרון בסלון" הוא ההוכחה לכך. אזרחי ישראל סובלים מינקות מחשיפת יתר יומיומית לתכני שואה, שמקבלת בוסטרים באמצעות מסעות למחנות השמדה וביקורים ב"יד ושם", בנוסף למעמדי הנצחה ממלכתיים כמו יום השואה. כתוצאה, סובלים הישראלים מטשטוש, מאלחוש, מקהות חושים ביחס לתולדות השואה (ומעיוורון אירוני ביחס למפעל האפרטהייד שבנו).
כבר קשה להם להרגיש משהו נוכח התוכניות הרגילות, הספרים, הסרטים, השירים. הצורך ב"זיכרון בסלון" הוא גם הצורך להרגיש משהו חוץ משעמום, ריקנות ורגשות אשם. תרבות הטלוויזיה השלטת חינכה אותם למיידיות שטחית ולבו־זמניות עדרית: הם זקוקים לאדם אמיתי כדי לחוש אמפתיה, ולתוכנית אירוח קטנה בבית, סימולטנית עם עוד מיליונים.
וזה הצד האפל של "זיכרון בסלון": המיזם שממשטר את התנהגות האזרחים בערב יום השואה, ומוודא שגם בביתם, בסלונם, הם עוסקים בהנצחה פעילה של השואה, ולא עוסקים חס וחלילה בדבר־מה אחר, אישי, לא קשור. "איפה אתם עושים את יום השואה"? זה גם לחץ חברתי. אם אתם לא עושים את יום השואה אתם לא בסדר.
הארץ 27.4.22
