התוכן העיקרי

תל אביב 7

מרים אברמוביץ' (מלי שירטו)

נולדה ב- 13 ספטמבר 1933 בשם נעוריה מלי שירטו, בעיירה סוון במחוז מולדובה ברומניה, לאימה צביה ולאביה שלום, לאחיה יעקב ולאחיותיה שיינדל, פייגה, ופרלה. בשלהי שנת 1941 נלקח אביה לעבודות כפייה במחנה עבודה בטרגוזו', טרנסלבניה במקצועו כנגר ועסק בייצור ארגזי תחמושת. יתר בני המשפחה גורשו יחד עם יהודי העיירה לעיר המחוז דורוחוי. שם גרו בבתי יהודי העיר לתקופה שנמשכה בין 3 ל- 4 חודשים. מהעיר דורוחוי, המשיך מסע הפליטים ובתחילת שנת 1942, הגיעה האם צביה עם חמשת ילדיה לעבר חבל טרנסניסטריה שבאוקראינה, והשתכנו בעיירה אזרניצה ומשם לעיר מוגילוב. בבית היתומים במוגילוב, הסכימו לקבל את יעקב בן ה-4 וחצי ואת מלי בת השמונה. הינדה, אחותה של צביה, הסכימה לקחת אליה את פרלה בת ה-12. האם צביה ושתי בנותיה, שיינדל בת 9 ופייגה בת 10, נשלחו למחנה פיצו'רה ושם נרצחו. יעקב, הקטן, נפטר בבית היתומים.
עם סיום המלחמה, בשנת 1945 חזרו הילדים. האב, שב אף הוא בסיום המלחמה, בשנת 1945 לדורוחוי ונישא בשנית עם הניה.

בשנת 1951, עלתה מלי לישראל עם אביה שולם ועם אימה החורגת הניה שירטו, באוניה "טרנסילבניה" למחנה העולים בעתלית, משם הופנתה המשפחה למעברת העולים "בית רמז" בדרום זיכרון יעקב. מאוחר יותר עברו לכפר הנוער "מאיר שפיה". מלי נישאה בשנת 1952 לבעלה ראובן אברמוביץ ניצול שואה בעצמו. פרלה, אחותה הבכורה של מרים, עלתה לארץ בשנת 1962 ומתגוררת בקרית ביאליק. מרים וראובן מתגוררים כיום בת"א.
למרים וראובן, שני בנים: צביקה וחיים ו-5 נכדות.

עליזה זילברברג (שילר)

עליזה נולדה בשם פרידה, ברומניה 1931 בעיר דורוחוי, להורים דוד ומטילדה לבית שילר שעסקו במסחר. אחות רביעית קטנה לטינה, סלי ומיכל. הייתה בגן ילדים יהודי ובית ספר עממי יהודי ששפת הלימוד בהם הייתה רומנית וגם עברית. כשפרצה מלחמת העולם השנייה עליזה הייתה בת 8 בכיתה ב'. רוב יהודי דורוחוי גורשו לטרנסניסטריה, נשארו בעיירה מספר יהודים וביניהם משפחתה של עליזה. מ-1941 עד 1948 הייתה חברה בתנועת "הנוער הציוני" בה קיבלה הכנה לקראת העלייה לארץ ישראל. סיימה את התיכון בעיר ועברה לבוקרשט והייתה סטודנטית בפקולטה למתמטיקה.

בשנת 1951, עלתה ארצה ללא משפחתה באנייה "טרנסילבניה", סיימה את סמינר לוינסקי ושירתה בצה"ל בחיל המודיעין. עם שחרורה לימדה עליזה באשקלון, בת"א, בשכונת התקווה, בבי"ס "דובנוב" וב "אלחריזי". בשנת 1956 נישאה לאליהו. עליזה גמלאית וכבדת ראיה, יזמה הקמת קבוצה לעזרה עצמית לכבדי ראיה. היא דמות בולטת בקבוצה ויזמה "קו פתוח" לסיוע לאנשים ליקויי הראיה. שליחות זו היא מבצעת כבר 20 שנה למרות הקשיים שלה עצמה. עליזה חדורת אמונה כמתנדבת, נטלה על עצמה מרצון לסייע לאנשים עם מגבלות ראייה בעידוד או בהפניה לשירות המתאים. על פעילותה קיבלה את "אות המתנדב" המצטיין של עיריית תל-אביב ו"מגן-כבוד" של משרד העבודה והרווחה.
לעליזה ואליהו שני בנים: אריק וגדי ו- 5 נכדים.

אליהו זילברברג

נולד בעיירה איפטוב (אפטא) בפולין בשנת 1924, להורים גיטל-גוצ ויהודה–לייב ואחיו הצעיר פישל-אפריים. האב היה סוחר עורות, אליהו ואחיו למדו בבית ספר "תרבות". באוקטובר 1942, הובלו האם, הסבתא ואחיו מסנדומיז' למחנה ההשמדה בלז'יץ ונרצחו שם. אליהו בן ה-18 נשלח לשני מחנות כפייה בסנדומיז', שם עבד בסלילת כבישים. משם הועבר לפיונקי, והועסק במפעל ליצור חומרי נפץ. באוקטובר 1944, נשלחו בקרונות משא למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, שם קעקעו מספר על ידו: B-1111. משם נשלח לגלייביץ והועסק במפעל לתיקון רכבות. בינואר 1945, בחורף הקשה, נשלח ב"צעדת מוות", יחד עם עוד 1500 אסירים למחנה גרוס-רוזן ומשם בקרונות משא פתוחים למחנה בוכנוואלד. ב- 11 באפריל 1945, שוחרר בידי הצבא האמריקאי. בגלל מצבו הגופני הירוד, נשלח באמצעות הצלב האדום להבראה לשוויץ. שם שהה במשך 5 שנים והחלים פיסית ונפשית.

לארץ עלה בדצמבר 1949 באנייה "ארצה", גר בבית דודתו בת"א. ב 1951 עבר לנס ציונה. ב 1956 נשא לאישה את עליזה ועברו לגור ברמת אביב. אליהו עבד 14 שנים ב"מחלקת עבודות ציבוריות", מאוחר יותר במשרד התקשורת, בבזק ובמס רכוש.
לאליהו ולעליזה 2 בנים: אריק וגדי ו- 5 נכדים.

גיטה שפט (גליבמן)

גיטה שפט לבית גליבמן נולדה ב 15 בספטמבר 1926 בעיר פינסק, במזרח פולין. אביה, יעקב גליבמן ואמה, פולה לבית גרבוז. לגיטה אחות צעירה, שושנה, ילידת 1936 הגרה בישראל. גיטה למדה בבית ספר העממי ובתיכון "תרבות" העברי. המשפחה שמרה על אורח חיים דתי. גיטה הייתה בת 13. בספטמבר 1939, כשפרצה מלחמת העולם השנייה. אז, נכנסו הסובייטים למזרח פולין, על פי ההסכם ריבנטרופ-מולוטוב. ביוני 1941, עם הפלישה הגרמנית לברית המועצות, הצטרפה המשפחה למשפחות הקצינים הסובייטים שנסעו מזרחה. מאז ועד קיץ 1944 לא ידעו על גורלו של האב. פולה ושתי בנותיה הוסעו ברכבת עד לסביבות סטלינגרד והועברו לקולחוז. בנובמבר 1941, עם התקדמות הגרמנים לסטלינגרד, האם פולה ושתי בנותיה נדדו לאסיה התיכונה ושהו בעיר אוש באוזבקיסטן, בה גרה דודתה. בסוף 1944 חזרו יחד עם האב שאותר בעזרת "חיפוש קרובים" לעיר הולדתם פינסק. שם הכירה גיטה את צבי, ניצול הגטו ופרטיזן והם נישאו באפריל 1947.

הזוג הצעיר החליט לעלות לארץ ישראל והפליגו באניית המעפילים "יציאת אירופה תש"ז" - "אקסודוס 1947" המפורסמת, שהותקפה ע"י הצי הבריטי לא הרחק מחופי תל אביב, נגררה לנמל חיפה והמעפילים הועברו לשלוש אניות גירוש והוחזרו לגרמניה למחנה מעצר. במאי 1948 הפליג הזוג שוב לארץ, עם דרכוני תיירים מזויפים והגיעו לנמל חיפה, ביום ו' 14 במאי, יום הכרזת מדינת ישראל והיו העולים הראשונים בישראל. מחיפה עברו לגבעתיים.
לגיטה וצבי שתי בנות ובן: חנה, שלמה והילה, 8 נכדים ו-6 נינים.

צבי שפט (שפטינסקי)

נולד בשנת 1925 בסלונים, פולין. אביו שלמה ואמו חנה לבית ריבצקי. במשפחה הייתה האחות סוניה, המבוגרת מצבי בשנתיים. המשפחה הייתה מסורתית וצבי זכה לחינוך יהודי וציוני. בשנת 1939, סופח האזור לתחומי ברית המועצות. ביוני 1941, פלשו הגרמנים והחלו ברדיפות היהודים והשמדתם. בקיץ 1942, נמלטה המשפחה מהגטו הבוער ליערות. צבי הפך ללוחם בקבוצה ה 51 היהודית ב"גדוד שצ'ורס" ומאוחר יותר ב"בריגדה ע"ש לנין". השתתף במתקפות על יעדי צבא ומשטרה ובחבלה במסילות רכבת. ב 1945, עם השחרור, גילה שכל משפחתו נספתה. צבי הוצב בכוחות הביטחון הסובייטי בעיר פינסק. שם פגש בגיטה והם נישאו ב 1947 במחנה העקורים באד-רייכנהאל בגרמניה.

הזוג הצעיר החליט לעלות לישראל והפליגו באניית המעפילים "יציאת אירופה תש"ז" - "אקסודוס 1947", שהותקפה ע"י הצי הבריטי לא הרחק מחופי תל אביב, נגררה לנמל חיפה והמעפילים הועברו לשלוש אניות גירוש והוחזרו לגרמניה למחנה מעצר. במאי 1948, עם דרכוני תיירים מזויפים, יצאו מברגן בלזן והגיעו לנמל חיפה ב 14 במאי, יום הכרזת מדינת ישראל והיו העולים הראשונים בישראל. מחיפה עברו לגבעתיים. צבי החל את עבודתו במפעל לייצור משוריינים ובהמשך בתעשייה הצבאית בייצור ופיתוח תחמושת לצה"ל. הוא קודם לתפקיד מנהל בכיר בעל הישגים ניכרים.
לגיטה וצבי שתי בנות ובן: חנה, שלמה והילה, 8 נכדים ו-6 נינים.

 

דור שני

צביקה אביב

נולדתי ב 14 ביולי 1953 בחדרה, אחי הצעיר ממני חיים, נולד בשנת 1962. אבי, ראובן אברמוביץ' בשם נעוריו רובין, נולד בדצמבר 1931, בעיר בוטושן במחוז מולדובה ברומניה כבן זקונים למשפחה בת שישה ילדים: ל-2 אחיו הבוגרים ממנו דוד ומישו ולשלושת אחיותיו הבוגרות אנוצה, פאני וסוזי, ולהוריו: חיים וסוסי. בשנת 1942, בעת המלחמה, בעיר בוטושן התמקם מחנה צבאי, אבי, בן 12, נעצר והושאר במחנה שנתיים, שם הוטלו עליו עבודות כפייה. משפחתו לא ידעה את אשר עלה בגורלו. עם השחרור, באפריל 1945, כשהוא בן 14 בלבד, חזר לבסוף בתת תזונה וחולה בשחפת נעורים עם גב שבור.

ראובן עלה לארץ בשנת 1948 באוניה "פאן קרשן" ומשם הועבר למחנה עולים בבית ליד. ראובן, הצטרף לקיבוץ דגניה ב' בעמק הירדן ולאחר שנתיים עברו לכפר יחזקאל בעמק יזרעאל. לאחר כשנה, עבר יחד עם הקבוצה לקיבוץ נען למשך שנה.

אימי, מרים אברמוביץ', בשם נעוריה מלי שירטו, נולדה בספטמבר 1933 בעיירה סוון במחוז מולדובה ברומניה, לאימה צביה ולאביה שלום. לאימי 5 אחים ואחיות. בשלהי שנת 1941. גורשה המשפחה לדורוחוי. המשיך מסע הפליטים ובתחילת שנת 1942, עברו לטרנסניסטריה שבאוקראינה, לעיירה אזרניצה. משם רגלית לעיר מוגילוב. מלי הועברה לבית יתומים במוגילוב.

בשנת 1951, עלתה מלי לישראל עם הוריה. פרלה, אחותה הבכורה של מרים, עלתה לארץ בשנת 1962. בשנת 1952, הכיר ראובן, אבי, את אמי מרים והם נישאו. המשפחה התגוררה במושב גן יאשיה (נחל ראובן), שהיה ישוב ספר. בשנת 1954, עברה המשפחה להתגורר בחדרה. הוריי מרים וראובן מתגוררים כיום בת"א.

אני, צביקה, סיימתי את לימודי בחדרה ובפנימייה תיכונית בהוד השרון. התגייסתי לצה"ל ולשירות קבע קרבי בחטיבת גולני כולל במלחמת יום הכיפורים. באזרחות עסקתי בהנדסת מכונות, הנדסת טקסטיל ובמשפטים. נשוי לרותי ולנו שתי בנות: שרון ודניאל.

לירי זוהארי

נולדתי בת"א, לאמי, כרמלה-כרמל למשפחת בן יוסף ולאבי אליהו יצקן. אמי ז"ל נולדה בפאריס ב- 1931. משפחת בן יוסף הגיעה לפלסטינה מקרים בתחילת המאה לאחר שאביה נרצח בידי הקוזקים. סבתי, אסתר לוי, נישאה לחיים טריבגודה ונולדה להם בתורכיה בתם קטי. בפלסטינה נולדו להם שתי בנות, שרה וימימה. בשנת 1929, היגרה המשפחה לפאריס. למשפחה היו פספורטים בריטיים מזויפים עמם יצאו מהארץ ובזכותם ניצלו. עם פלישת הנאצים לפאריס נקלעה המשפחה למלחמה. אמי, כרמל, הייתה בת 9 והוסתרה אצל משפחה בכפר ולאחר מכן הוסתרה בפנימיית ילדים.

כל המשפחה ניצלה בזכות החלפת הטמפלרים עם בעלי פספורט בריטי בשנת 1944 והגיעה לארץ בטרנספורט 222. גם ברכבת זו הוחבאה אמי היות ולה לא היה פספורט בריטי. שרה, אחותה של אמי, חלתה בשחפת במחנה ונפטרה שנה לאחר מכן בארץ בהיותה בת 23. בארץ, נשלחה אמי, כרמלה, לפנימיית "אהבה" בחיפה. הייתה לבורנטית מוכשרת ב"סמינר הקיבוצים" בת"א ולאחר מכן גם באוניברסיטה בירושלים. הייתה יצירתית, מוכשרת בעלת שמחת חיים. אמי ואחיותיה נישאו והקימו משפחות.

אבי, אליהו יצקן, נולד בירושלים למשפחה ממוצא פרסי. הוריי נישאו ב 1958. להוריי נולדו ארבעה ילדים. אני, הבכורה, אריאלה, אחריי נגה, יואל ומרב. גרנו בקרית שלום בת"א. אמי הייתה בתחילה עקרת בית ולאחר מכן בגיל מבוגר שוב עבדה כלבורנטית בביה"ס לחינוך באוניברסיטת בר אילן. אמי נפטרה בשנת 1999 לאחר מחלה קשה והשאירה אחריה 4 ילדים, 14 נכדים ו-2 נינות.

אני, לירי, שמי המקורי היה אריאלה, בעלת תואר שני בחינוך ועסקתי בהוראה ובחינוך. היום אני מטפלת הוליסטית, מנחת קבוצות ומאמנת אישית. במשך השנים האחרונות אני עוסקת בהנצחת הסיפור של משפחת אמי לדורות הבאים – מספרת את הסיפור וכותבת את הזיכרונות. יש לי היום 3 ילדים בוגרים: ליאור, ליאת ואופיר ונכדה אחת.

דני מאסטרו

נולדתי בתל אביב בשנת 1950 להוריי ז'אקו-ז'קיטו מאסטרו ואסתר לבית סילבס מסלוניקי ביוון. אבי, ז'אקו מאסטרו, הוא שורד ממחנה ההשמדה אושוויץ. במשך שנתיים ימים, בהם היה במחנה ההשמדה, סיכן את חייו מידי יום להצלת יהודים. אבי עלה לארץ באנייה "ק' 24". אמי עלתה לארץ בשנת 1933. אבי ואמי שניהם גרו באותה שכונה בסלוניקי, אך הכירו רק בארץ. הם נישאו ב- 1948. סבי משה סילבס, אביה של אימי, היה בין בוני נמל תל-אביב. גדלתי בבית של ניצולי שואה.

למדתי בביה"ס "לדוגמא" ובמכללה הטכנולוגית "שבח-מופת". שרתתי בצבא בחיל ההנדסה הקרבית הימי. בהכשרתי המקצועית אני מומחה לאוטומכניקה ואוטוטרוניקה. ב- 2010, פרשתי לגמלאות לאחר 40 שנה והחלטתי להרחיב את ידיעותיי בנושא "יהודים מצילים יהודים". המידע שאני רוכש מידי יום הוא הדבר המשמעותי בחיי. כיום אני מרצה בהתנדבות על חייו של אבי עפ"י התחקירים שערך ההיסטוריון והמומחה למחנה אושוויץ, פרופ' גדעון גרייף ועל פי ספרו "המלאך הטוב מאושוויץ", בבתי ספר, במכינות קדם-צבאיות ובמועדונים בכל רחבי הארץ.
מאז 1973 נשוי לפנינה, אף היא בת לניצולי שואה. לנו 4 ילדים: קובי, שרון, קרן והילה ו- 4 נכדים.