התוכן העיקרי

תל אביב 2016

 

אברהם בק

נולד בספטמבר 1943 בעיירה סובוטיצה - יוגוסלביה. אז, בן יחיד להוריו: משה בק וחיה לבית בק, מנעוריה. משנת 1941, יוגוסלביה הייתה כבושה בידי גרמניה. במרס 1944, נלקח האב למחנה הכפייה בסון. באפריל 44, נשלחה כל המשפחה, האם, הסב, שתי הסבתות ואברהם, לגטו בקרבת תחנת רכבת. ביוני הובלו ברכבת-משא שיועדה לאושויץ למחנה-הכפייה "שטרסהוף". מיוני 44 ועד ינואר 45 הועברו בין מחנות נוספים. בינואר 1945 הובל האב ל"מאוטהאוזן", בפברואר 45 הגיעה גם האם למחנה והצליחה באמצעות חיפוש קרובים, למצוא את האב החולה ולטפל בו. בסוף פברואר הובלו יושבי המחנה בצעדת-מוות מ"מאוטהאוזן" ל"גונצכירכן". במאי 45 שוחררו בידי הצבא האמריקאי. האם חלתה והחלימה. בעת מחלתה הועבר אברהם לאזור האמריקאי כ-"יתום". ביוני 45 הגיעה המשפחה לסובוטיצה, 13 נפשות מבני המשפחה לא שרדו. בתחילת 1946 פתחו במסע לארץ במסגרת ארגון "הבריחה", דרך הונגריה, אוסטריה ואיטליה. באוג' 1947 הגיעו למחנה העקורים "פרמו", שם נולד אחיו איציק.

ב-1948 הפליגו ארצה באנייה "קסרטא". ביולי 48 שוכנו בבית עולים דורה בנתניה וא"כ עברו לטבריה. בנובמבר 48 נולדה אחותו רבקה, ב- 1950 גויס אביו לצבא. ב- 1954 עברו לתל אביב. אברהם למד ב"בר-אילן" ובביה"ס המקצועי "שבח" בת"א ובבי"ס הטכני של חיל-האויר ובאותו חיל גם שרת בצה"ל. לאברהם תואר ראשון במנהל עסקים.

בשנת 1966, נשא לאישה את נחמה לבית יהלום. אברהם עסק כל השנים במכונאות מטוסים, אבטחת איכות וניהול רכש. לאברהם ולנחמה שלושה ילדים: אודי, רוית ויוסי ושמונה נכדים.

   
 

ברוך הולנדר

נולד ב-17 ביוני 1941, בעיר ביאליסטוק, פולין להוריו טוסיה לבית סקוברונק והערש רוטשטיין, שניהם מרובע פראגה בורשה. ימים מספר לאחר הולדתו, כבשו הגרמנים את ביאליסטוק ופלשו אל מרחבי ברית המועצות. זמן קצר לאחר הכיבוש, הועברה המשפחה לגטו ביאליסטוק, שם שהה ברוך והוריו עד סוף 1942. הם הצליחו להסתתר במקומות שונים ולחמוק ממספר אקציות בהן נשלחו יהודים ברכבות למחנות השמדה בין השנים 1943-45. לאחר שברחו מהגטו, ברוך חי עם אמו בזהות-שאולה וטופל בבית היתומים שליד כנסיית "רוח הקדוש" בביאליסטוק. ב-1943 אביו של ברוך, הערש רוטשטיין, נורה ונהרג בעת ניסיון בריחה מהגטו. במאי 1945, בתום המלחמה, עבר להתגורר בעיר חוז'וב בפולין עם אמו. בשנת 1946, נישאה בשנית לשלמה הולנדר, שאיבד במלחמה את אשתו ובנו. בעקבות הפוגרום בעיר קיילצה, נמלטו בסיוע ארגון "הבריחה" לאוסטריה, ומשם לגרמניה. בין השנים 1946-47 חיו במחנה עקורים "שארית הפליטה" ליד העיר וואסרהלפיגן בגרמניה.

באוגוסט 1948, הפליגה המשפחה באוניה "פאן-יורק" מנמל מרסיי בצרפת לחיפה. משם הועברו למחנה עולים בפרדס חנה. כעבור זמן קצר, לאחר כיבוש יפו, עברו להתגורר בה. ברוך סיים את לימודיו בביה"ס היסודי "ויצמן" ובתיכון "גאולה" בת"א, התגייס לצה"ל והשתחרר משרות חובה כקצין בדרגת סגן. בשרות קבע מילא שורה של תפקידים בחיל ההנדסה ובפרקליטות הצבאית והשתחרר בשנת 1982 בדרגת סגן-אלוף.

ב- 2007, פרש לגמלאות מחברת החשמל, בה שימש בתפקיד יועץ משפטי במשך כעשרים וחמש שנים. נשוי לרותי מאז 1964, ולהם בן ושתי בנות: שמעונה, אייל ומייטל ו- 7 נכדים.

   
 

חוה וולף-ויז'ניצר

נולדה בשנת 1932, בעיר ויז'ניץ ברומניה, בצפון בוקובינה, בביתם של הסבים קלמן וטאובה דוייטש להוריה מיכאל ויז'ניצר ורחל לבית דוייטש. אחות לדוד הגדול ממנה בשלוש שנים וחצי ולאחותה הצעירה רבקה. ב- 1939 גרו בדורנשט ואז הורגשה ביתר שאת האיבה והשנאה של הרומנים וההונגרים. ב- 1940, גורשה המשפחה ל-רדאוּטס. ב- 1941, הובלה המשפחה ברכבות משא לטראנסניסטריה לכיוון אטאקי והגיעו למוגילב והצטרפה לאחות האם, מרים, ששימשה כרופאה בגטו קופייגורוט עד 1944. משם שוב גורשו ליער בתנאים של רעב וכפור ולאחר חצי שנה חזרו לקופייגורוט. ב- 1945, עם השחרור בידי הצבא הסובייטי חזרה המשפחה לרדאוּטס.

ב- 1946 עברה חוה לבוטושאן והצטרפה להכשרה של תנועת בני עקיבא. שם למדה עברית וב- 1947 הפליגו לארץ באנייה "גאולה" אך לפני חופי הארץ נעצרו ע"י הבריטים והוגלו לקפריסין. ב-22 בדצמבר נכנסו לבסוף לישראל. חוה עברה במסגרת עליית הנוער לשדה-יעקב וב- 1949, התגוררה בבית החלוצות בחיפה.

ב- 1953 נישאה לשמשון וולף ועברו להתגורר ביפו. הוריה עלו לארץ רק ב- 1964. חוה מציירת כל השנים וציוריה מוצגים בבית ווהלין, בבית התנ"ך בת"א ובמוזיאון יד-ושם. מרצה בארבע שפות ומרבה להרצות לחיילי צה"ל.
לחוה ושמשון שלוש בנות: חדוה, יונה ועדנה ושישה נכדים.

   
 

 שוש-רוז'יה טריסטר (קניידל)

נולדה בשנת 1935, בעיר חודורוב בגליציה להוריה יהודה ורבקה לבית לויט. אחות ללושיק-אלי הצעיר ממנה בחמישה-עשר חודשים. ועוד תינוק שנולד אחריה ולא שרד את הזוועות שעברה המשפחה. בשנת 1939, עם כניסת הגרמנים החלו רדיפות ואקציות והמשפחה הועברה לגטו ינובסקה. ב- 1941 החלו פרעות בגטו, באקציה אחת הופרדו מבני המשפחה האחרים שנשלחו למחנות, הם לא שרדו את המלחמה. רוז'יה-שוש, יחד עם הוריה והאח הועלו על רכבת והובלו למחנה הכפיה "סדקה" ומשם למחנה "ינובסקה" ליד לבוב. משם הצליחו לברוח ל-ביטום, בקירבת לבוב והוסתרו אצל גויה בבור מתחת לדיר חזירים שחפר האב. שם שהו שנתיים, עד כניסת הצבא הרוסי ב-1945.

ב- 1950 הפליגה המשפחה לישראל מגדנסק בפולין, באנייה האיטלקית "פרוטאה". נקלטו ב"שער עליה" ומשם עברו למחנה העולים "קלקיליה" ממזרח לכ"ס. בשנת 1954, התנדבה שוש לצה"ל לחיל הרפואה ושירתה כחובשת במחנה ג'וליס. בשנת 1958, שנה לאחר שחרורה, נישאה לשלמה, אף הוא ניצול שואה מרומניה.

שוש עבדה 30 שנה בבנק הפועלים ועם פרישתה למדה אומנות ב"אוניברסיטה הפתוחה" וב"סמינר הקיבוצים" והחלה לצייר. השתתפה בתערוכות רבות.

לשוש ושלמה שלושה בנים: יובל, רונן ודורי ושלושה נכדים.

   
 

מימי-מרים לבהר (מיבאום)

נולדה באוקטובר 1942, במחנה העבודה "נובאקי" בצ'כוסלובקיה בשם מריה, על שמה של חסידת אומות עולם שהצילה יהודים במחנה והוצאה להורג. האב מקסמיליאן מיבאום, נרצח בידי הנאצים באושוויץ בטרם נולדה. ב-1942 הגיעו ל-"נובאקי" האם אולגה, שהייתה בהריון, יחד עם הסבתא נטי, מצד האב, ואחותה הגדולה של מימי, ז'וז'י. ב- 1944, פרץ מרד במחנה שנוהל בידי הסלובקים ביוזמת פרטיזנים ויושבי המחנה ברחו לכל עבר. משפחתה הסתתרה עם יהודים נוספים במערה בהרים מצפון לנובאקי. ב- 1945, עם סיום המלחמה, חזרו לביתם רגלית בדרך ארוכה וגילו שביתם נתפס ע"י מקומיים. אז גילו שאחות האב שרדה את אושוויץ. הסבתא ובתה עברו לעיירה הונצדורף בסלובקיה. האם אולגה יחד עם ז'וז'י ומימי עברו לצ'כיה לעיר לייטמריץ, מצפון לפראג, בקרבת הדוד, אח האם. שם למדו בבי"ס.

באביב 1949, הפליגו לארץ באנייה "טרנסילבניה" ושוכנו במחנה העולים בבאר יעקב. ב-1950 עברו לשיכון עולים בגבעת רמב"ם ליד תל אביב. מרים למדה בבי"ס בנחלת יצחק ובתיכון העירוני ו' ברח' מאפו בת"א. בתחילת 1961 גויסה לצה"ל ושרתה במפקדת פיקוד מרכז עד לנישואיה בסוף 1961 לדוד לבהר. אז עברו לחולון ומאוחר יותר לאזוּר. מימי-מרים למדה ב"מכללה לביטוח" ועבדה בחברת הביטוח "הסנה" וב"כלל".

למימי ודוד בן ובת: מושיקו ודורית ו-4 נכדים.

   
  הדור השני
   
 

פרופ' יורם ברטל

נולדתי בשנת 1951 בשצ'צ'ין בצפון פולין לאמא סופיה ואבא יעקב. יש לי אח בכור, דני, המבוגר ממני ב-5 שנים. עיר המוצא של אמי ואבי היתה וורשה. לאמי היו 8 אחים ואחיות שמהן שרדה את המלחמה רק אחות אחת, דודתי. שעלתה לארץ ב 1950. אמי ואבי שרדו את המלחמה בברית המועצות, אמי בהרי אורל ואבי בצבא האדום במזרח ברית המועצות. אימי ניצלה על ידי קצין רוסי שהעלה אותה על רכבת צבאית שנסעה לעומקי ברית המועצות בניגוד לרצונה, שכן היא לא ידעה שהגרמנים אמורים להיכנס לעיר חלם בה שהתה.

ב-1957 עלינו אחי ואני, בן ה- 6 לישראל. לאחי נמצא מקום במסגרת עלית-הנוער בקיבוץ חצור, ולי, בגלל גילי הצעיר, במוסד ילדים בגן יבנה. לאחר שנה הגיעו הורי לארץ וכולנו עברנו לגור ברמת גן. לאחר תקופת הסתגלות די קשה, התחלנו להסתדר כאשר אמא עבדה כאחות ואבי כמורה להתעמלות. למדתי בביה"ס היסודי "שילה" ברמת גן וסיימתי ב"אורט" רמת-גן במגמת אלקטרוניקה. ב- 1971, התגייסתי לצה"ל לחיל-האויר ובינואר 1974, התחלתי את לימודי הפסיכולוגיה באוניברסיטת ת"א.

בשנת 1981, לאחר סיום תואר שני וחתונה עם הגר, אשתי לשעבר. נסענו לבוסטון שבה שהינו ארבע שנים שבהם סיימתי דוקטוראט ונולדה בתי תמר. ב- 1985 חזרתי ארצה והתחלתי לעבוד באוניברסיטת ת"א, בה אני עובד עד היום כפרופסור.

   
 

רבקה טייר-שומוביץ'

הורי, יצחק וברכה שומוביץ', נולדו בעיירה ויגודה במזרח פולין, בשנת 1913. הם נישאו בשנת 1931. משפחת הורי אמי ניהלה חנות מכולת בעיירה ולהורי אבי הייתה מאפייה, הורי עזרו בניהול עסקי הוריהם. בשנת 1939, אזור מגוריהם היה נתון תחת הכיבוש הרוסי. כשנכנסו הגרמנים לאזור, גויס אבי ונשלח לוורשה. ביוני 1941, חזר אבי, ועם כניסת הגרמנים לויגודה, ברחה כל המשפחה כולל אחותי חיה, ליערות. הם נרדפו כחיות השדה בחרדה וסכנת מוות בלתי פוסקת. הצליחו להימלט ולמצוא מסתור ביערות, בשדות חשופים, בבורות ואף בבונקר מתחת לדיר חזירים. בבונקר צר וצפוף ילדה אימי כשהמיילד הוא אבי. בזכות תושייתו ואומץ לבו של אבי, יצחק שומוביץ', וכן בעזרת הכפריים הפולניים שסיכנו את עצמם ואת בני משפחותיהם, הצליחה משפחתי לשרוד. לאחר תום המלחמה, שהתה משפחתי במחנה עקורים עד לעלייתם ארצה עם האנייה "גלילה".

רבקה טייר-שומוביץ'

נולדתי במחנה העקורים במרץ 1947 ואחי שמואל נולד בארץ בשנת 1949. בארץ לאבי הייתה מחצבה. התגוררנו בתל אביב עד נישואי בשנת 1967. סיימתי את לימודי בבית הספר היסודי "כרמל"-גבריאלי, ובתיכון "גימנסיה הרצליה". למדתי בסמינר הקיבוצים ועסקתי בהוראה שנים רבות. נישאתי ב- 1967 לישראל שומוביץ' ונולדו לנו שלושה ילדים עמי, איריס וליאת. כיום אני סבתא לחמישה נכדים.

בשנת 1981 יצא בדפוס הספר "היער האדום", אותו כתבתי יחד עם בעלי, ישראל, למעלה משלושים שנה אני מספרת בבתי הספר את סיפור הישרדותם של הורי. אני חברה בעמותת דורות ההמשך, וראיינתי עדים במסגרת "המכון לתיעוד וויזואלי" של שפילברג. יש לי אתר שבו מסופר תוכן הספר ועיסוקי ותחביבי בעיקר ציור.