התוכן העיקרי

עמק חפר 2015

 

תמונתו של פסח פישברג פסח פישברג
נולד ב- 25 במאי 1923 ברומניה, בעיירה ידניץ באזור בסרביה, להוריו צבי ורחל לבית רוזנברג במשפחה היו עוד שלושה אחים: חנה, הגדולה, פניה והאח הקטן יאשה. בשנת 1937, בגיל 14 הצטרף לתנועת הנוער "גורדוניה". תנועה ציונית שדגלה בהגשמה לעלות לישראל. ב-1941 ברח רגלית מידניץ לעיירה בריצ'ן, גורש לאוקראינה בקולחוז קיאנובקה הועסק כעובד עד 1944 באותה שנה 1944 נפטרה אימו. בחורף 1944 שהה ועבר במחנה צבאי בקוזמינץ. בקיץ 1944 עבד בתחנת חשמל בטולצ'ין וגר בקולחוז נייסטרברקה. אחרי כמה חודשים חזר לקוזמינץ ולעיירה בלקי. באותו קיץ חזר ל-ידניץ ובאוקטובר 1944 גוייס לצבא האדום ונכנס לוורשה בינואר 1945. פסח נפצע בעיר קלמצ'ה והועבר מפולין לעיר קונוטופ באוקראינה. שם אושפז למשך שישה חודשים. עם סיום המלחמה במאי 1945 וביוני 1945 נסע לחרקוב מזרחית ושוחרר מהצבא כנכה - דרגה 2. בינואר 1946 התחתן עם הניה מגלניק שגרה ביידניץ. אחרי המלחמה התחיל ארגון הבריחה לא"י במחתרת ע"י התנועה הציונית. ב-1946 ברח מידניץ לצ'רנוביץ ומשם ל-לבוב באוקראינה וליבור באיזור שלזיה. הצטרף להכשרה בתנועה "דרור". ב- 1947 עבר לוורוצלב בשלזיה, לצ'כיה ולאוסטריה ודרך איטליה, באפריל 1948 הפליגו לישראל באנייה "רוסיה". הניה ופסח עברו לקיבוץ יגור. משם לאלוני-אבא ולנוה יער, והיו בין מקימי קיבוץ "לוחמי הגטאות". ב- 1951 הניה ופסח עברו לקרובי משפחה ביהוד ומשם למושב אביחיל, בו הוא גר עד היום. פסח עבד כטרקטוריסט וכאחראי על הפרדסים באביחיל. ב- 1956 עלה אביו לארץ. ב-1967 במלחמת ששת הימים התגייס לגדוד צמ"ה - ציוד מכני הנדסי ושרת בסיני, בלטרון וירושלים. מ-1988 עבד במשתלת "חישתיל" עד- 2013. לפסח והניה שלושה בנים: אבנר, דוד ויואב, 7 נכדים ו- 9 נינים.
   
תמונתו של צבי שחר צבי שחר
נולד בעיר טייץ׳ בצ׳כוסלוקיה בינואר 1926 להוריו פנחס שכטר ואמו יוכבד-יוליה למשפחת כהן. במשפחה היו 8 אחים: נפתלי, דוד-דודי, אסתר, ציפי, רחל, יוסף-פירי, והאח הצעיר צלי. במרץ 1944 נלקח צבי למחנה כפייה בקומרנו בסלובקיה והועסק בבניית בית חרושת צמוד למחצבי באוקסיד לתעשיית האלומיניום. במאי 1944 הובלה המשפחה למחנה אושוויץ-בירקנאו. איתם גם הסבתא ושלוש דודות ובני משפחותיהם. באושוויץ נרצחו למעלה מ-100 נפשות ממשפחתו בתוכם הוריו, שניים מאחיו ושתי הסבתות. בעזרת ניירות מזויפים הצליח לברוח לבודה ומשם לדברצן ולנוידווארוד שעל גבול רומניה. בבוקרשט הצטרף לתנועת "השומר הצעיר". באוקטובר 1944 שוחררה העיר בידי הצבא הסובייטי. דרך בולגריה ותורכיה הצליח להגיע ללבנון וב- 1945 הגיע לעתלית. בקיבוץ העוגן פגש את אחיו פירי שכבר התיישב שם. עם גרעין ה"שומר הצעיר" היה בין מקימי קיבוץ דליה, אלמגור וגבולות. ב- 1948 הצטרף צבי לפלמ״ח שרת בחטיבת הנגב ותפקידו היה בארגון שיירות מזון לישובים בנגב. בקיבוץ היה במשך שנים מזכיר המשק ואיש פיתוח ושיווק של עוגן-פלאסט. ב-1951 נשא את רות ונולדו שני בניו מנשה ואביב. ב- 1962 נפרד מרות וב-1968 נשא את לאה. לצבי עשרה נכדים ושני נינים.

   
תמונתה של שרקה קורן שרקה קורן (רוטברד)
שרקה נולדה בספטמבר 1936 בעיירה ברוק שעל נהר בוג בפולין כ 80 ק"מ מורשה. שרקה השביעית והאחרונה במניין הילדים, האב, יוסף רוטברד והאם הודס לבית טבצ'ניק. אחיה ואחיותיה לפי סדר לידתם: פייגה, הרשל, רחלה, איטקה, יענקלה, חוה ושרקה. האב יוסף-יוסלה עבד בורשה בישיבה. האם הודס עבדה לפרנסת המשפחה. בספטמבר 1939 נכנסו הגרמנים לעיירה, כל התושבים הוצאו מבתיהם והעיירה הוצתה כולה. לאחר צעידה של ימים מרובים הגיעו לגבול הרוסי, אחיה הגדול הרשל נשא אותה על כתפיו עד הגיעם לסיביר. רעב ומחלות ליוו את בני המשפחה. בנדודים אלה נפטרו ההורים ומבין האחים איטקה ויענקלה. הרשל אחיה נעלם. שרקה ואחותה חוה הוכנסו לפנימיה בלנינאבד סטג'יקיסטן עד תום המלחמה. ב- 1945 עם סיום המלחמה חזרו שרקה וחוה לפולין. בלודג' נאספו ע"י פעילים יהודים מהארץ ומפולין ולאחר שנה וחצי של נדודים דרך ארצות אירופה הגיעו למרסיי, שם עלו על אניית המעפילים "תיאודור הרצל" שנתפסה סמוך לחופי תל אביב על ידי הבריטים וגורשו לקפריסין. לאחר חצי שנה קיבלו 500 יתומים סרטיפיקט ועלו לישראל. 3 שנים נפלאות היו לה במוסד "אהבה" בקרית ביאליק, את בית הספר התיכון למדה בירושלים בבית הספר סליסברג, כשהיא וחברה גרות בחדר שכור. לומדות ועובדות למחייתן. ב- 1955 החלה את לימודיה בבית מדרש למורים בהדסים, שם הכירה את אמנון קורן. בסיום לימודיהם התנדבו כמורים בבית שאן וב- 1957 נישאו. ב- 1962 הגיעו לבית יצחק. בגיל 40 ועם 6 ילדים החלה ללמוד באוניברסיטת תל אביב. 44 שנים הייתה שרקה מורה ומחנכת מיסודי ועד לתיכון, בקרית החינוך על שם דוד בן גוריון (רופין) בעמק חפר. בגמלאות הרצתה בחוגים לתנ"ך למבוגרים במשך 13 שנים בבית יצחק ב"בית בכפר" ובכפר סבא. לשרקה ולאמנון שישה ילדים: הדס, מוישיק, אורית, אליק, יורם ואסף ו-17 נכדים.

   
 תמונתה של ורה אידן

ורה אידן (אימרגליק-רוזנצוויג)
נולדה באפריל שנת 1926 בקושיצה צ'כוסלובקיה להוריה, פאולה ואוסקר רוזנצוויג. משפחתה הייתה אמידה וילדותה הייתה מאושרת. אחותה מרים נולדה ב- 1929. מ- 1935 חיו באוסטרבה. באוקטובר 1938 פלשו הגרמנים לצ'כיה וב- 1939 נילקח האב למחנה עבודה ב"ניסקו" בפולין ולא חזר. ורה הצטרפה לתנועת הנוער הציונית "תכלת לבן". ובגיל 14 עברה לפראג לבית הספר "עליית הנוער". ב-1940 חזרה לאוסטרבה לבית הספר "עליית הנוער" שהוקם והמשיכה לפעול כמדריכה. ב-ספטמבר 1942 נשלחה בטרנספורט יחד עם אימה ומרים אחותה לגטו "טרזין", שם שוכנו בקסרטין "דרזנר". ב- 5.5.1943 הובלו לאושוויץ-בירקנאו ומשם נשלחו למחנה עבודה "קריסטיאנשטד" בגרמניה. בפברואר 1944 הובלה ב"צעדת המוות". במרץ 1944 הוכנסו לברגן-בלזן". ב-16 באפריל 1945 שוחררו ע"י הצבא הבריטי. ורה שחלתה בטיפוס ובשחפת הועברה לבית חולים בריטי. ב-2 במאי 1945 נפטרה האם. ורה ומרים הועברו לטיפול בשוודיה. הבריאו וחזרו לפראג, באוגוסט 1946 נישאה לאוטו אימרגליק. במאי 1949 עלו לארץ והצטרפו לקיבוץ החותרים שבו גרה אחותה מרים. בקיבוץ נולדו שלושת ילדיהם. אז החליפו את שמם מאמרגליק לאידן. ב- 1959 עברו מהקיבוץ לבית הספר "מבואות ים" בו אוטו היה מורה ומדריך. ורה עבדה כתופרת עד שנת 1980, אז הצטרפה למחלקת "התפתחות הילד" בבית החולים "הלל יפה" בחדרה. עברה הכשרה והשתלמויות והמשיכה לעבוד בהתנדבות במחלקה עד לפני שלוש שנים. בשנת 1984 נפטר אוטו בעלה. לורה ואוטו שלושה בנים: רן, גד ודן שבעה נכדים וחמישה נינים.

   
 תמונתה של אדית סופר

אדית סופר (אובסטפלד)
נולדה בדיסלדורף גרמניה בשנת 1930, בת יחידה להוריה אלזה ואמיל לבית אובסטפלד. האב אמיל עזב את גרמניה וכשאדית הייתה בת 4, הוא בקש מהאם לבוא אתו אך היא לא רצתה וכך המלחמה חצתה את המשפחה. ב- 1938 האם אלזה ואדית נכלאו בבית הסוהר בליל הבדולח, משם ראתה את שרפת בית הכנסת ובית ספרה. לאחר כמה חודשים הוברחה בזהות שאולה אל הדוד בהולנד שם למדה. עם פלישת הגרמנים להולנד במאי 1940 הצליח דודה למצוא משפחה קתולית בכפר ולפ ליד ארנהיים שהסכימה להסתיר אותם בעליית הגג יחד עם עוד 14 יהודים ברחוב ג'רוזלם במהלך כל שנות הכיבוש. ב- 1945 לאחר השחרור הכירה אדית את בעלה לעתיד אברהם, איש ארץ ישראל דור שביעי וחבר קיבוץ להבות הבשן שהגיע עם הבריגדה האנגלית להציל את היהודים בהולנד. לאחר מלחמת העצמאות ב- 1949 עלתה אדית לארץ יחד עם אמה, ניסתה לחיות בקיבוץ אך לבסוף עזבו את המשק. לאחר שנולדה הבת הבכורה תמר, נסעו לארגנטינה שם שהו כ-7 שנים ושם נולדו ילדיה שוקה ופזית. בשנת 1972 כשהייתה בת 42 התאלמנה ומאז חיה בגפה. בשנת 2005 בתה הבכורה תמר הביאה אותה להיות תושבת בקיבוץ מעברות לחיות לצידה. בתה הצעירה פזית החיה בגן שמואל יצרה סרט על אדית האם. לאדית 3 ילדים: תמר, שוקה ופזית, 10 נכדים ו-5 נינים.

   
 תמונתה של קוטי תמר פיין

קוטי – תמר פיין
נולדה בשאיוסאנפטאר בהונגריה בשנת 1928 להוריה יונו ומרגוט ברעייר אחות ל- לוצי, טיבי ו-פישתו'. באפריל 1944 הועברה המשפחה לגטו ולאחר חודש הועברו לגטו מישקוטץ', 180 ק"מ מבודפשט. במאי 1944 הועלתה כל המשפחה על רכבת בהמות ולאחר נסיעה של חודש הוכנסו למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. האם, ושני אחיה הצעירים, אחותה הלן ושתי בנות הדוד ארז'י וקוטי. אחרי הסלקציה לא ראתה יותר את אימה ואחיה הצעיר. ביוני 1944 לאחר חודש, הועברה קוטי למחנה העבודה לנשים ליכטנאו בגרמניה. שם הועסקה במפעל ליצור חומרי נפץ. בסוף מרץ 1945 עם פינוי המחנה הוצאו כל האסירות היהודיות בצעדה רגלית וברכבת למחנה בקרבת לייפציג ולאחר מכן הובלו בצעדת-מוות בת שבועיים לכיוון העיר וורדן. שוחררו ע"י הצבא האמריקאי. נלקחו לרוסיה ולאחר חודש החלו במסע חזרה להונגריה. באוקטובר 1945 בהונגריה פגשה את לוצ'י אחיה, לאחר שנה הצטרפה ל"חוות הכשרה", שם הכירה את ישעיהו, בעלה לעתיד וב-1946 נישאו ועלו לארץ. גרו בנס-ציונה, עכו ובשאר ישוב, שם נולדה בתה נוגה וב- 1956 עברו לכפר מונאש. קוטי עסקה במשק המשפחתי וכמטפלת בגן הילדים בכפר. לקוטי בן ובת: שמואל ונוגה 6 נכדים ו-8 נינים.

 

הדור השני

   
 תמונתה של נגה גל נגה גל
נולדתי בנובמבר 1955 בשאר ישוב. בגיל שנה עברנו לכפר מונאש ומאז אני גרה בכפר. שרתתי בצבא כמ"כית בבה"ד 12. נשואה לשלומי גל. עובדת כאם קהילה של עמק חפר, גדלתי עם הורים ניצולי שואה. אבא ישעיהו פיין היה במחנה עבודה ואמא קוטי פיין המשתתפת בפרויקט תיאטרון-עדוּת הייתה באושוויץ. ההורים לא דיברו מעולם בבית על השואה ומה עבר עליהם שם ולא הסכימו לשתף אותנו. רק כשהבת הגדולה שלי הגיעה לגיל 16 ועשתה את עבודת הבגרות כדור שלישי לשואה, נודעו לי פרטים על עברה של אמי קוטי בתקופה זו. שם כתובה הביוגרפיה של אמא שלי, שלא שיתפה אותי בה מעולם. אני אם לארבעה: רותם, הגר, שחר ואורן, וסבתא ל 4 נכדים.
   
 תמונתה של תמר וילק תמר וילק
נולדתי בפתח-תקוה ב-1951, בת בכורה להוריי, אמא אדית, שורדת שואה ואבא אברהם, צבר חצוף וחכם שהלך לעולמו בגיל 60. לי אח שוקה, שחי בארה"ב עם משפחתו ואחות פזית, שחיה בגן-שמואל עם משפחתה. בגיל 3 הפלגתי לארגנטינה עם הוריי, חייתי שם עד גיל 10, שם נולדו אחיי. חזרנו ב-1962 ונכנסתי למעברות כילדת חוץ סוף כיתה ה'. למדתי במוסד רמות חפר, התגייסתי לגרעין בנים שהלך לכרם שלום, עזבתי באמצע ועברתי לחיל אויר בסיני. נישאתי ל-שי ז"ל חבר קיבוץ סאסא ואבי ארבעת בני. שי נפטר בגיל 52 ואני בניתי שוב בית עם חיים ויצמן שחי אתי בקיבוץ. אני תלמידה ומטפלת בכירה בשיטת "עוצמת הרכות" כבר 15 שנה. שרתי במקהלת הקיבוץ הארצי 40 שנה, במקהלת נשים נעמה והיום אני לוקחת חלק במקהלת בנות במעברות בניצוחו של המנצח מיכאל שני. אוהבת חיים ונהנית מהם. לי ארבעה בנים: גולן, אלעד, אמיתי ונאור.
   
 תמונתה של לאה חן רוזנברג לאה חן-רוזנברג
אבי אריה רוזנברג נולד בעיר ווז'מיק - סטרחוביצ'ה שבפולין בשנת 1939 כבן זקונים לדב ויהודית ולו ארבע אחיות.עם פלישת הגרמנים הובלו היהודים לגטו. ב- 41 שלוש האחיות והאם ברחו למפעל שבו עבד האב והסתתרו בו. עבדו במפעל וכך ניצלו מהסלקציה. עם סיום המלחמה הפליג באוניה האמריקאית "וודוודג" לחיפה. אבי עבר לקיבוץ בית זרע. גויס לחי"ש, נלחם בליל הגשרים בנהריים ונפצע. ב-48 הצטרף למקימי קיבוץ גזית, הכיר את אימי וב- 51 עברו לכפר ויתקין ומשם, ב-53 לכפר מונאש.
אמי שושנה-רוזה נולדה ב- 1928 בעיירה יינצ'אוב בפולין, להוריה לאה ואברהם-יוסף בורקו ולה ארבעה אחים. בשנת 41 נעלם האב. עד שנת 42 אימי חיה בגטו בסוסניוויץ, את הוריה איבדה קודם. כשהחלו הסלקציות הועברו לגטו שרודולה, ב-43 חוסל הגטו, ומאוחר יותר נשלחו לאושוויץ. אימי נשארה עם אחותה שנפטרה מאוחר יותר. בסוף שנת 44 צעדה את "צעדת המוות" וב-45 חזרה לפולין. ממרסיי הפליגה לארץ ונשלחה לקפריסין. לארץ עלתה ב-47. עברה לקיבוץ דן, להזורע ולגזית שם נישאו ועברו לכפר ויתקין, ב-53 בכפר מונש הקימו משק לתפארת. אני, לאה רוזנברג-חן נולדתי בכפר מונאש בשנת 1955, לאריה ושושנה רוזנברג. למדתי בנבטים ב"הדר-עם" ומכיתה ח' בבית ספר יסודי בבית-יצחק, ובתיכון האזורי רופין. למדתי הוראת מלאכת יד בגבעתיים, ב-1975 נישאתי. עסקתי בהוראה, לאחר מכן עסקתי בסריגה על מכונה ביתית, בגננות ונוי. חיה היום בכפר מונאש. לי שני בנים ובת: אסף, עידן והדר ו- 2 נכדים.