התוכן העיקרי

שושנה-רוזט אלימלך לבית חמו

נולדה בינואר 1939 בעיר פז במרוקו, להוריה רפאל ועליזה (עיישה לבית אביטן) אחיותיה הקטנות ממנה: ליליאן-לאה, פאני, דינה ורותי. לאביה הייתה חנות ורכוש רב. בעיר פז למדה בבי"ס "אליאנס" במשך 2 כיתות ועזבה.

ב- 1945 עם כניסת חיילים סנגלים לעיר, הסתתרה המשפחה במחבוא, והאב נלקח עם גברים יהודים נוספים לכיכר העיר. הערבים המקומיים פלשו ל"מלח" – שכונת היהודים, והמשפחה הסתגרה בביתה בפחד, עד יעבור זעם. כולם חיכו לכניסת הגרמנים, אך בנות הברית הגיעו במפתיע. ב- 1947 נאלצה המשפחה לוותר על הרכוש, עזבו את פז, ובלי אישורי עלייה ניסו למצוא את הדרך לעלייה לארץ. הגיעו לאושדה ולבית הכנסת במורנייה. במעבר לילי של הגבול חצו לאלג'יר ומשם הפליגו למרסיי בצרפת. שם שהו ב"מחנה קונדרנס".

ב- 1949 בעזרת "עליית הנוער", עלו שושנה יחד עם אחותה ליליאן לארץ באנייה "עצמאות". ב- 1954 נישאה לאליהו ולהם 5 ילדים: דליה, יפה, רפאל, אילן ושרון. 17 נכדים ו-8 נינים.

   

בתיה אנגלר לבית קריין

נולדה ב-1935 בעיר בוקרשט ברומניה, להוריה, מאיר קריין ופרידה, לבית זילברמן. אחות לג'ני, הגדולה ממנה בעשר שנים וחצי. ב- 1941 עזבה המשפחה לדורוחוי, אל האחים מצד האב. לאחר חצי שנה חזרו לבוקרשט והאב נלקח למחנות כפייה. הוא חזר רק לאחר שלושה חודשים. כל אותה תקופה המשפחה התקיימה בעזרתה של מריה, המשרתת הנוצרייה שדאגה לצורכיהם.

בספטמבר 1951 עלו לארץ באנייה "טרנסילבניה". ב-1951 נישאה לירמיהו. בתיה עבדה כל השנים כעצמאית וניהלה את חנות העיתונים "אינטרנציונאל-פרס" בחיפה במשך 33 שנים.

לבתיה וירמיהו נולדו בת ובן: רבקה ומשה. 4 נכדות ו- 10 נינים.

   

בטי הורוביץ לבית אנצ

נולדה בבוקרשט בשנת 1934 בת יחידה לאנה לבית מרקוס ובן ציון אנצ.

במהלך המלחמה האב נשלח למחנות עבודה ובטי ואמה נדדו בין קרובי משפחה, האחים של האם: שמעון וסמי מרקוס, פאני ינקו, וליזה זלמן, בבוטושאן ברומניה.

בטי לא סבלה מהרעב, כיוון שהייתה ילדה שלא אוכלת הרבה, אך כן סבלה מאד מהבדידות החברתית ומכך שנאלצה להיפרד מחברותיה הנוצריות. במהלך השואה איבדה המשפחה את הדוד לזר אנצ'ל ז"ל. האב חזר רק בשנת 1944. לאחר המלחמה חזרה המשפחה לבוקרשט, שם עבדה מגיל 12 במפעל לטקסטיל, בשנת 1954 היא נישאה לאברהם הורוביץ ועבדה עד להולדת בתה סילביה, אז חלתה ופוטרה מהעבודה.

לאחר מאמצים רבים וקשים הצליחה המשפחה לצאת מרומניה ולעלות לארץ בשנת 1982. אך האב, בן ציון לא זכה לכך ונפטר שישה חודשים לפני העלייה ארצה. האם, אנה, הייתה חולה ונפטרה זמן קצר לאחר העלייה.

המשפחה הגיעה למרכז קליטה בטבריה, שם עבדה בטי במפעל, ולאחר מכן השתקעה בגבעת נשר, בטי עבדה בעיריית נשר ובמורדות הכרמל, ובעלה אברהם עבד כחשמלאי בבית חולים רמב"ם. לזוג בת אחת, סילביה, העובדת כסייעת לרופא שיניים. בטי נמצאת עד היום בקשר עם חברתה הנוצרייה, נוצי, עוד מימי גן-הילדים הרחוקים בבוקרשט.

   

מרים וללשטטר לבית זיינפלד

נולדה ב-אוקטובר 1927 במקו שבהונגריה. בת לאייזיק זיינפלד ומלכה לבית שטגמן. במשפחה היו עוד 3 אחיות: אליסה, לולה ושושנה, ושני אחים ברי והאח הצעיר ביותר נפתלי. האב היה עצמאי באיגוד החקלאים. ביוני 1944 הועברה מרים יחד עם אחותה אליסה ממקו לאושוויץ - בירקנאו. לאחר חצי שנה באושוויץ הועברו שתיהן לעבודה בבית חרושת לתחמושת בעיר אלטנבורג בגרמניה, שם עבדה עד 1945. מרים ואליסה שוחררו ב- 13 באפריל ונשארו בגרמניה, שם הכירה את בעלה יצחק וולשוור ז"ל. הם נישאו ב- 1945 בעיר אנטבק, ועברו להתגורר בעיר וינצהיים.

מרים עלתה לארץ ב-31 בדצמבר 1948 לחוואסה - לימים שכונת בן דור. אליסה אחותה עלתה גם לארץ באנייה "גלילה". כאן נולדו ליצחק ומרים בניהם: חיים ואורי. מרים עבדה כעוזרת, חדרנית וטבחית ובהמשך בנתה עסק עצמאי בתחום הקייטרינג עד לפרישתה לגמלאות. מרים מספרת את סיפור הישרדותה במסגרות שונות.

מרים סבתא ל-6 נכדים ול- 9 נינים (העשירי בדרך).

   

דוד בן ארצי

נולד כדוציו לנדמן, באוגוסט 1932, בפרוור של העיר צ'רנוביץ בוקובינה, לדבורה לבית הייזנר ובן ציון לנדמן. אחריו נולדו האחים אברהם וולוואלע. עד גיל 9 חי כילד יהודי אהוב, בקרב המשפחה המורחבת. בסתיו 1941, עם כיבוש האזור בידי הרומנים, הובלו רגלית לכיוון טרנסניסטריה. בדרך התלאות מת האח הקטן ולוואלע. בסוף הנדודים הגיעו לעיירה ברשאד, שם הוכנסו לגטו. החורף של 1941 היה קשה מאוד, כולם חלו בטיפוס, וסבלו מרעב וקור, האם דבורה וסבתו מרים נפטרו. לקראת סוף 1943, בעזרת ועד יהודי רומניה, הצלב האדום והכנסייה, הותרה יציאתם מטרנסניסטריה של שיירת יתומים, חזרה לרומניה, בדרכם לארץ ישראל. דוד ואחיו אברהם היו בין כ-2000 יתומים בקבוצה זו. כשנה שהו בבתי יתומים ומוסדות ילדים ואצל משפחות יהודיות.

ב- 1945 הגיע השחרור ע"י הרוסים. דוד ואחיו נאספו ע"י הדודים והתגוררו ביאסי רומניה. האב ששירת בצבא האדום, ברח, והגיע ליאסי, התחתן, עם שרה שפלר, והקימו משפחה חדשה. ב-1948 עלו דוד ושני אחיו אברהם ואליעזר. ושהו שנתיים בכפר הנוער הדתי, בעיצומה של מלחמת השחרור. ב- 1950 גויס למחזור הראשון של הנח"ל, ושהה בקיבוץ טירת צבי. ההורים עלו ארצה, גרו במעברות, ולאחר שחרורו מהצבא הצטרף אליהם במעברת טירה הדרומית. למד בקורס חרטות ועבד כחרט. ב-1958 יצא לחודש מילואים, נפצע בצבא ונקטעה ידו הימנית. השתקם והפך למורה/מדריך לחרטות במרכז הכשרה מקצועית בעכו, להכשרת מבוגרים. עבד במשרד העבודה בתפקידים שונים, וב-1997 יצא לגמלאות. ב-1962 התחתן עם זיוה
להם שתי בנות: דבורה ודליה, ו- 4 נכדים.

   
 

מירצ ינקו

נולד בשנת 1931 בכפר ברטיינו באזור רומן ברומניה. בן ליצחק ואטלה לבית מאיר. אח לאסתר, הגדולה ממנו בשנתיים. משנת 1936 ועד ל-1941 גרה המשפחה בבית כנסת. ב-1941 עברה המשפחה מברטיינו לעיר רומן, שם הסתתרו בדירת חדר, בצפיפות, יחד עם הסבא והסבתא, הורי האב. למזלם לא נשלחו יהודים למחנות מאותו אזור. האם הייתה חולה מאד. ב- 1945 הסתיימה המלחמה ובשנת 1950 בבוקרשט, הכיר מירצ'ה את מרים והם נישאו בשנת 1954 ונולדה בתם עדה.

ב-1962 עלו ארצה ועברו לאופקים. משם לגבעת נשר. שם נולדה בתם השנייה רבקה. הוריו של מירצ'ה עלו ב- 1949, ואחותו אסתר ב- 1950. מירצ'ה עבד כפועל ייצור במפעל פיניציה והיה בעל מכולת במשך 26 שנים. למירצ'ה ומרים יש שתי בנות: עדה ורבקה: 6 נכדים ו-8 נינים.

   

יצחק - איז לב

נולד באוקטובר 1934 בסגד, הונגריה להוריו ברטה לבית בינר וליפוט ליב. ב- 1939 נלקח האב למחנה כפיה בקרפטים. בסוף המלחמה הסתבר שכל משפחת ליב, משפחתו של האב לא שרדה. מ- 1939 עד 1943 יצחק-איז'ו נשאר אצל הורי אביו בסגד, שם למד בכתה א' בבית הספר היהודי. ב-1944 איז'ו הצטרף לאמו ומשפחתה בבודפשט. באוקטובר 1944 הוכנס למוסד בחסותו של הצלב האדום השבדי וראול וולנברג. כל משפחתו: אמו, דודו ודודתו נלקחו למחנות ריכוז לאחר שצעדו בצעדת המוות. יצחק ואחיו הקטן אוטו (צבי) עזבו את המוסד בינואר 1945 ותוך כדי הקרבות בין הרוסים לצבא הגרמני בבודפשט צעדו איז'ו ואחיו, ילדים בני 10 ו-7 בקור החורפי מבודה לפשט, לכיוון ביתם כארבעה חודשים. לבסוף מצאו בית ריק והתגלגלו לידי אנשי עליית הנוער שאספו ילדים פליטי השואה.

בספטמבר 1945 יצחק ואחיו עלו לארץ באנייה "כנסת ישראל". מול חופי הארץ ב- 1946 נתפסו על ידי חיל הים הבריטי ונשלחו למחנה בקפריסין. לאחר כשנה עלו ארצה בספטמבר 1947. יצחק נלקח למוסד בן שמן, שם התחנך במשך 3 שנים, בהיותו בן 16 מצא עבודה בכפר הנוער קריית יערים, והחל לבנות את חייו. הוא התגייס לצבא, ולאחר השחרור נישא, סיים תואר שני בפסיכולוגיה קלינית ומאז ועד היום עובד בקליניקה הפרטית שלו כפסיכולוג קליני.

ליצחק 5 ילדים: נועה, דני, גיא, בן ואיה ו-10 נכדים.

   

דניאל פארא

נולד ב- 1941 במרסיי צרפת להוריו ג'ינו וחנה לבית מרבסקי. הגרמנים כבר פלשו לצרפת ב- 1940. אחיו קלוד היה גדול ממנו בארבע שנים. כיוון שהיו קשיים בחיי הנישואין, ההורים נפרדו והאח נשלח לפנימייה, האב והאם ניצלו ועלו לארץ עם האח הגדול. בגיל 6, דניאל הועבר לפנימייה בקאטדנו בקרבת העיר מרסיי. שם שהה עד היותו בן 17, כך ניצל במלחמה. בשנת 1959, התגייס לצבא צרפת ושרת בחיל האוויר הצרפתי.

ב- 1952 הגיע לארץ כתייר כדי לבקר את אמו ולהכיר את האב החורג ונשאר כשנה בקיבוץ מזרע. ב- 1963 חזר לצרפת ולמד באקדמיה לציור בפריז. ב- 1978 עלה לארץ והתחתן עם אליסיה וב-1996 השתקעו בארץ.

לדניאל עסק בשוק הפשפשים והוא אמן בנשמתו. לדניאל בן ונכדים מאשתו הראשונה בפריז.

   
 

הדור השני

   

יהודה דסקל

נולדתי בשנת 1947 בחיפה, לאמי פנינה ילידת ורשה ולאבי יליד בסרביה.

אמי עלתה ארצה עם אמה איטה ועם אחיה אהרון, אחרי מות אביה בשנת 1935. זאת בזכות אחות אמה אנקה ובעלה יצחק, שהעלו אותם ודאגו להם. מבין 9 אחיות, רק שלוש, בהן סבתי עלו ארצה והקימו משפחות, ששת

האחיות שנותרו בוורשה הובלו להשמדה במחנה טרבלינקה עם משפחותיהן.

אבי עלה ארצה בשנת 1936 עם גרעין של תנועת "הנוער הציוני". הוא שרת במשטרת המנדט הבריטי כסרג'נט נוטרים ובזכות הצטיינותו קיבל "סרטיפיקטים" להעלאת משפחתו. יומיים לפני "העלייה", באפריל 1941, נלקחו מתפללי בית הכנסת בבוקרשט בהם סבי שבתאי ליער מחוץ לעיר ונורו בידי אנשי "לגיון הברזל" הפשיסטים. הרב גוטמן, שהתעלף, כשנורו בניו, ניצל מהפוגרום. הוא שלח לסבתי שרה גלויה ובה הצהרה, כי נכח במות סבי.

גרתי עם הורי ב"הדר הכרמל" בחיפה. למדתי בביה"ס "ליאו בק" וכן בצופים ב"שבט הלל". בשנת 1965 התנדבתי לצנחנים. השתתפתי ב"מלחמת ששת הימים" וב"מלחמת ההתשה". בחטיבת המילואים השתתפתי ב"מלחמת יום הכיפורים" וב"מלחמת שלום הגליל". אחרי לימודי באוניברסיטה ועיסוק בקליטת עליה, נישאתי ללאה, עולה חדשה מארגנטינה ועברנו לביה"ס שדה הר מירון בו הדרכתי. כשחזרתי לחיפה, הצטרפתי לביה"ס "הריאלי העברי", כמורה של"ח.

התמניתי ל"ראש שבט כרמל" והדרכתי חוגי סיור. כשהתרחבה המשפחה, עברנו ל"נשר" עם ילדינו – שני, רז, ענבל וטל. ב"נשר" פעלתי בוועדי הורים ובקבוצת המתנדבים הקהילתית. יסדתי את "שבט נשרים" ועמדתי בראשו. בהיותי "מורה דרך", הדרכתי סיורים ב"נשר". הקמתי עם פעילים את "נאמני מורשת נשר" ויזמתי הקמת מיזם לתיעוד אלבומי משפחות "נשר נגלית לעין". אני מסייע לתלמידי כיתות היסוד בישוב ופעיל בקבוצות "לימוד מקורות ישראל". יותר מכל אני נהנה מנכדי.

   

איציק חידרסקי

נולדתי ב 1955 לאבי משה חידרסקי ז"ל מהעיירה זאבלודוב שליד ביאליסטוק, בצפון מזרח פולין ולאימי רחל ז"ל לבית ואטורי מהעיר טריפולי שבלוב. במשפחתו של אבי היו שבעה אחים ואחיות ובבעלותם היה מפעל לעיבוד עורות משגשג. עם כניסת הגרמנים לעיירה בנובמבר 1941 החלו הפרעות ביהודים. חלק גורשו לטרבלינקה ואת הנשארים השליכו לבית הכנסת הגדול והעלוהו באש. אבא, הוריו ושתיים מאחיותיו הצליחו בדרך נס, לברוח דרך השדות לביאליסטוק, בהגיעם הוכנסו לגטו. שם שהו כארבעה חודשים, מספר ימים לפני חיסול גטו ביאליסטוק, לאחר המרד הגדול, ברחו לעיירה פרוז'ני. גם לשם הוכנסו לגטו ימים מועטים לפני חיסולו. ב- 20 בינואר 43, אבא ברח מגטו זה, בהוראת אמו לכיוון היערות, שם התחבר לקבוצת פרטיזנים. הם נתפסו ע"י סיור חיילים גרמנים, הובלו לאחת הרכבות שהייתה עמוסה יהודים והועמסו על אחד הקרונות, בבוקר ה- 3 בפברואר 1943 הגיעו לאושוויץ-בירקנאו.

אבא שרד את מחנה ההשמדה בעבודות פרך, השפלות, הרעבות ומכות כשנתיים. ב- 18 לינואר 1945 הצטרף לניצולים שנותרו ותחת איומי הגרמנים נשלחו ל"צעדות המוות" עד לברגן-בלזן.
אבא עלה לארץ ביוני 1946, עם קבוצת "גורדוניה" בעליה בלתי לגאלית באניה "וודג'ווד", ביוני 1946. ב- 48 נלחם בקרב השני בלטרון כמפקד מחלקה, נפצע ברגלו מכדור והמשיך בקרבות לשחרור העיר עכו במבצע בן עמי ובשחרור חיפה.

אמי עלתה לארץ עם הוריה בדצמבר 1949 באנייה עצמאות, הכירה את אבא במחנה העולים בעתלית כשהיה מפקד מחלקת נוטרים. כל חייה אמי עברה בצל סיפורי השואה.

את סיפורי המשפחתי אני מעביר מידי שנה למאות בני נוער, חיילי צה"ל, בכנסים ובמקומות עבודה, לאחרונה השתתפתי כמרצה אורח בפרויקט זיכרון בסלון לפני סטודנטים ושוקד על כתיבת ספר זיכרונותיי מבית אבא.
נשוי לאורית ואנו הורים לשרון, משה וגלעד.