התוכן העיקרי

מ.א. מנשה 2016

משה בכר
נולד בספטמבר 1925 בעיירה קששוב פולין, להורים אשר זליג וחיה לבית גרף, אח ליצחק, חנה, טואבה ושפרינצה. ב- 1939 היה בן 14. בנובמבר 1942 שהה בגטו הפתוח. ב- 3 לנובמבר 1942, חוסל הגטו עם רציחתם של כ- 1500 יהודי העיירה. משה ניצל באותו יום בגלל היותו בעבודה בחווה חקלאית. בעזרתו של איכר פולני, הוסתר במתבן בחודשי החורף ובתחילת האביב עזב והסתתר בבור בשדה, שם שהה מספר חודשים. ב- 1944, נאלץ לעזוב את המקום בגלל כוחות הצבא הגרמני הקרבים. משה מצא מקום עבודה בזהות של נער פולני. עם כניסת הצבא הסובייטי, בסוף 1944, חזר לעיירה ולא מצא אף לא אחד ממשפחתו או מבני העיירה. נסע ללובלין, שם שהה כשבועיים ב"בית-פרץ" - אכסניה לשורדי המלחמה.
ב-1946, החל במסע טלטולים במספר ארצות, עלה על האוניה "כ"ג יורדי הסירה". עקב קלקול האוניה בלב-ים, נתגלתה ע"י הבריטים ונגררה לחיפה ומשם לאחר התנגדות, הובלו לקפריסין. לאחר 6 חודשים במחנה קפריסין ולאחר חודש בעתלית עבר לקבוץ בגוש-עציון, גויס ל"נוטרים" ול"הגנה" עד לנפילת הגוש והליכה לשבי והשחרור. ב-1949 התחתן עם רבקה לבית ריכטר. לרבקה ומשה נולדו 2 בנים: עזריאל ואשר ולהם 10 נכדים ו-24 נינים.
דבורה ברדווין-גרינבויים
נולדה בעיר לודג' בפולין בשנת 1933 להוריה יהודה וזלדה אחות לחנה הקטנה ממנה ב 9 שנים. ב 1939, בהיותה בת 6, נמלטה המשפחה לרוסיה דרך בייאליסטוק לעיר מגניטגורסק בהרי אורל. שם שוכנו בצריפים כל תקופת המלחמה וב 1945, עם סיומה חזרו לשלזיה. בעזרת שליחי הסוכנות היהודית ו"תנועת-דרור" הועברה דבורה, יחד עם ילדים נוספים, דרך צ'כוסלובקיה, אוסטרייה וגרמניה למחנה של ארגון "האונרה" במרסי בצרפת.
ב 1947 הפליגה ממרסיי לארץ באנייה "תיאודור הרצל" לחיפה. לאחר ארבעה חודשים ב"מחנה עתלית", עברה לקיבוץ איילת השחר. בשנת 1950, עלתה כל משפחתה לישראל. ב 1951, נישאה לפישל, אף הוא ניצול שואה מרוסיה. פישל (ז"ל) נפטר ב- 2015.
דבורה ופישל זכו לשני בנים: שאול ועופר, ל- 5 נכדים ול- 3 נינים.
לילי בר אילן
לילי נולדה בשנת 1941, בעיר בטומי שבגאורגיה, לחופי הים השחור. טרם הולדתה, עם כניסת הגרמנים לפולין, ברחו הוריה של לילי, האם לובה לבית קאופמן והאב איצ'ה-יוסל שמיטניקוב, לעבר ברה"מ. בבטומי, נולדה לילי וזמן קצר לאחר מכן גויס האב לצבא האדום. במשך ארבע שנים לילי גדלה לבד עם אמה. ב-1945, עם תום המלחמה, בהיותה בת 4, חזר אביה והמשפחה שבה לפולין שם מצאה הרס וחורבן, ואיש לא נותר ממשפחתם. בדרכם לארץ נדדו כפליטים באירופה. בין מחנות העקורים שהו גם בברגן בלזן. באחד מאותם מחנות נולדה אחותה יפה.
בשנת 1948, בתום שלוש שנות נדודים, הגיעה המשפחה למרסיי ובספינת דייגים עלו לארץ, הישר למעברה ברמת גן. כשסיימה לילי את כיתה ח' החליטה יחד עם חברה להצטרף לקיבוץ. ביוזמתן הגיעו לבית "הקיבוץ הארצי" ושובצו בקבוצה לגן שמואל. ב 1956, הגיעה לילי לקיבוץ, שהוא ביתה מאז ועד היום. לילי התגייסה לנח"ל ובמהלך שירותה פגשה את מישה בר אילן, מי שיהפוך לבן זוגה ואבי ילדיה.
ללילי ומישה 3 בנים - רותם, דגן, ואשל ובת – הדס, ושבעה נכדים.
ג'וני ווין
נולד בפריס, צרפת בינואר 1939, בן למשה וברנדה לבית פרוש, אח ל-לילי ול-הנרי. אביו נלקח למחנה-כפייה בתחילת המלחמה, 3 הילדים הוסתרו אצל משפחה נוצרייה בכפר, כ-60 ק"מ מפריס. בתחילה בגוסנויל ומאוחר יותר בקטנואה. ג'וני זוכר רק את אם המשפחה: תרז. בתקופה זאת עבדה אמם בבית גנרל צרפתי בפריס. ב- 1945, בתום המלחמה, לקחה האם את הילדים והם חזרו לביתם בפריס. בשנת 1947, עברה המשפחה לאוסטרליה.
בשנת 1962, עלה ג'וני לארץ והצטרף לקיבוץ ברקאי. הכיר את אשתו שרון כאשר היה שליח של השומר הצעיר בדרום אפריקה. הם נישאו בשנת 1970 בישראל. ג'וני עבד במשק ברפת ובמטבח. כל השנים עסק באמנויות רבות: תחריטים, הדפסים, ויטראז'ים, פיסל בקרמיקה, חימר ובטון וצייר ציורי שמן על בד. ב-1972, נולדה הבת ליאורה, וב- 1973, נולד הבן יגאל. לליאורה 3 ילדים שגדלים בגן שמואל, ליגאל 4 ילדים שגדלים בצורן.
מרים וינבאום - פרנק
נולדה בצ'נסטוכובה שבפולין ב 1934. אמה, הלה-חיה לבית אייכנר ואביה, הרשליק וינבאום. אחיה – בולק-שמעון אורי וינבאום. היא היתה בת חמש וחצי כשפרצה המלחמה ב 1939. המשפחה חייתה בגטו צ'נסטוכובה בין השנים: 1940-42. ב- 1942, ברחה המשפחה מהגטו לוורשה. אחיה הגיע מאוחר יותר. מרים הועברה בנפרד והוסתרה אצל אישה פולניה. ההורים והאח היו במקומות מסתור שונים בוורשה. מרים לא ראתה אותם יותר. אחיה נתפס ונשלח, כנראה, למחנה פוניאטובה ונרצח עם חיסול המחנה בשלהי 1943. ההורים הוסגרו על ידי מלשין פולני ששיתף פעולה עם הנאצים בוורשה. הם הובאו למטה גסטאפו ולא נודע על גורלם.
מרים שוחררה ב-17 בינואר 1945 על ידי הצבא האדום. בכפר ליד וורשה משם חזרה לוורשה עם הפולנייה ובנה. התחילה ללמוד בבית ספר פולני והתנצרה מרצונה. לאחר מספר חודשים מצאו אותה שתי אחיות האם. איתן חזרה לצ'נסטוכובה. בשנת 1946, צורפה בפולין לרכבת ילדים שהגיעה לגרמניה. מרים הועברה למחנה ילדים בעיירת נופש לינדנפלס. ב 1947, הועברה למחנה עקורים בדגנדורף, באזור מינכן. שם חייתה יחד עם דודתה ובנה.
ב 1949, הפליגה איתם באוניה "קדמה". עברה לקיבוץ גן שמואל, למדה במוסד החינוכי ועבדה בענפי הקיבוץ. בשנים 1953-55 שירתה בצה"ל בחיל אוויר. בשנת 1957, נישאה לדן פרנק. נולדו להם שלושה ילדים: גליה, סיוון ואורי.
לכולם משפחות וחיים בארץ. למרים 9 נכדים. מרים אלמנה משנת 2007. חברת קיבוץ גן שמואל.
קלרי (רבקה) קליין
נולדה בינואר 1927, בעיירה טורצול בהונגריה להוריה, נפתלי זפיר ושרה לבית ספיר, אחות צעירה בשנתיים לאחיה זרח-ג'ורג'. בשנת 1928, עברה המשפחה לרקוש פלוטה – פרבר של בודפשט. בחודש אפריל 1944, והיא בת 17, הועברה משפחתה יחד עם משפחות יהודיות נוספות באזור לגטו וביולי של אותה שנה, הובלו ברכבות לאושוויץ. באושוויץ, נשארה צמודה לאימה-שרה ושמרה עליה מכל משמר. יחד עברו את כל הסלקציות בניצוחו של ד"ר מנגלה ובדרך נס, לאחר 6 שבועות, הועברו השתיים לעבודת כפייה במפעל פולקסוואגן שהוסב לייצור פצצות בעיר פאלרסלייבן. לאחר מספר חודשים, באפריל 1945, הן הועברו לעיר זלצוויידל ושם שוחררו על ידי החילות האמריקאים. משם הועברו לעיר הילרסלייבן בגרמניה לתקופה של החלמה שאחריה חזרו להונגריה והתאחדו עם יקיריהן המעטים ששרדו.
בינואר 1949, נישאה לבלה (שמאי) קליין ובנובמבר של אותה שנה עלו לארץ. לקלרי ובעלה נולדה בת אחת, נאווה. ממנה יש לה 4 נכדים. במשך השנים טיפחו משק חקלאי שכלל רפת קטנה, גידולי שדה וסוסים. במקביל עבדה קלרי במשך שנים רבות כתופרת, מקצוע שרכשה בנעוריה בהונגריה. כשנולדו נכדיה, התמסרה באהבת אין קץ לגידולם.
  הדור שני
טובה בן מיור - דנציגר
נולדתי בשנת 1948, בלודג' שבפולין להורי יעקב ורותי דנציגר לבית פיינטוך שנולדו וגדלו בלודג'. ב 1939, בפרוץ מלחמת העולם השנייה, אבי היה בן 17 ואימי בת 13. שניהם חיו בגטו לודג' עד לחיסולו.
אבא עבד במטבח של גרמנים ואמא בבית חרושת לקש ובבית הקברות. בשנת 44, נשלח אבא למחנה הריכוז אושוויץ ואמא למחנה הריכוז רוונסבריק ומשם למחנה וויטנברג שם עבדה בבית חרושת לנשק. בשנת 45, שוחררו על ידי הצבא הרוסי ושבו, כל אחד בנפרד, ללודג'. אמא התאחדה עם הוריה ואחיה. אבא איבד את כל משפחתו הענפה ונותר לבד. הורי נישאו בשנת 46. נולדו להם שתי בנות: אחותי מירה, הצעירה ממני ב-7 שנים ואני.
בשנת 56, עלינו ארצה יחד עם סבא וסבתא, ההורים של אמא ואח שלה. הקליטה מבחינה כלכלית וחברתית הייתה קשה. גרנו בתל אביב. אחותי ואני גדלנו בבית נורמאלי ועל כך אני מודה להורי ומעריכה אותם מאד!
אבא נפטר בשנת 1995 בן 72 במותו ואמא בשנת 2012, בת 85 במותה.
סיימתי בית ספר יסודי ותיכון בתל אביב. בשנת 67, התגייסתי לצה"ל כמדריכת נוער בשדה בוקר, שם פגשתי את יוסי מקבוץ עין-שמר של השומר הצעיר. נישאנו בשנת 70 ועברנו לחיות בקבוץ.
בגיל 39 יצאתי ללימודים, במקצועי אני מורה לחנוך מיוחד, מתמחה בלקויות למידה. מזה שנה אני פנסיונרית שמחה ועסוקה. זכינו להביא לעולם שלושה ילדים: ליטל, טמיר ואוריה, וארבעה נכדים. וכולם, יחד עם החתנים שלנו רביב ועודד, מהווים את מקור הכוח והשמחה שלנו.
תמי מאיירס-קולר
שמי תמי מאיירס, קולר, נולדתי ב 18.7.1951 בקושיצה - סלובקיה כבת שנייה להוריי - מרטין קולר (זהו שם מחתרתי של אבי מתקופת לחימתו כפרטיזן בסלובקיה, בשמו המקורי טיבור אבלס) וזוזנה, נולדה כסקאי.
בתחילת המלחמה היה אבא בן 19. הוא היה בהכשרה לקראת עליה, ההכשרה החליטה להישאר ולהילחם בנאצים וירדה למחתרת ב1939. הם הוסגרו ב 1940, נאסרו וישבו שנתיים במאסר. סלובקיה הייתה פרו-פשיסטית עד ההתקוממות ב 1944, אז אבא שוחרר והתגייס לפרטיזנים, נלחם ונפל בשבי הגרמנים, היה במחנה שבויים עד השחרור במאי 1945.
אמא הייתה ילדה בת 14 כאשר נלקחה עם אמה למחנה עבודת כפייה בסרד בסלובקיה ונלקחה בטרנספורט האחרון שיצא לטרזינשטט ונעצר בשעריו על ידי הצבא האדום.
עם סיום המלחמה - אבא שוחרר ממחנה שבויים Steyr בעיר Pupping ליד Linz באוסטריה הוא יזם ופיקד על החזרת הצי הסלובקי שהוחרם על ידי הנאצים בנסיגתם חזרה לברטיסלבה, כאשר על סיפון האניות החזיר את כל השבויים הסלובקים המשוחררים ממחנות השבויים וממחנה ריכוז מאוטהאוזן באוסטריה.
אבא לא מצא איש ממשפחתו, התגייס כנספח סלובקי לצבא ארה"ב במטרה להביא את הפושעים הנאצים לדין - דבר בו עסק עד סוף ימיו, קודם בסלובקיה ובהמשך בארץ. משפט האחרון בו עסק והעיד היה משפט דמניוק.
שנת נישואים של ההורים - 1946 – אבא נישא לזוזנה, אותה הכיר לראשונה במחנה עבודה אליו גורשו היהודים בזמן המלחמה והיא ששהתה בו כילדה עם אמא. אבא הגיע לשם כאסיר משוחרר, לפני בריחתו ליערות והצטרפותו לפרטיזנים. הם נפגשו שוב כאשר אבא השתחרר ממחנה השבויים, התחברו ונישאו כעבור שנה.
אמא נפטרה בגיל 34 והמשפחה עלתה ארצה ב 1965.
גדלתי בקיבוץ נגבה, התגייסתי לחיל הים ושירתתי ביחידת צוללים 707, נשאתי ב 1980 למרק ולנו ארבעה ילדים - אורן, יונתן, נועה ואלה.
לאחי שלום הנשוי לרבקה, שני בנים - אופיר ורונן ו שלושה נכדים - יאיר, מאיה והראל.
אני עוסקת בעבודה סוציאלית ועובדת שנים רבות עם ניצולי שואה ורואה בעבודתי שליחות.
איילה פישביין
נולדתי בשנת 1966 במושב נהלל כבת זקונים לאמא בלה לבית אג'י ולאבא יחיאל אלכסנדר. יש לי אח בכור, אברהם, ואח נוסף בשם עפר.
בהשכלתי אני מורה לחינוך גופני, מטפלת ברפואה סינית ותזונאית. נשואה לאסף פישביין ולנו 3 ילדים: נמרוד, זיו ונטע. אסף מנהל משק חקלאי לתפארת.
אבי, יחיאל אלכסנדר, נולד בעירה סוליוב שבפולין בשנת 1927. היה בן יחיד. אמו, מניה-מרים הייתה מורה, ואביו אברהם היה קצין בצבא הפולני.
לכל אחד מהם היו 10 אחים. מצד סבי שרדה רק אחות אחת ומהצד של סבתי שרדו רק 4 אחים. כל השאר נרצחו במהלך המלחמה.
עם תחילת המלחמה, בשנת 1939 היה אבי בגטו לודג'. שם נפטרו הוריו כשהוא רק בן 14. ביולי 1939, לאחר חיסול הגטו הגיע אבי למחנה אושוויץ – בירקנאו. ב- 20 בינואר 1945, עם חיסול המחנה, הועבר ב"צעדת מוות" למחנה "מאוטהאוזן", שם הועסק בעבודת כפיה. במאי 1945, שוחרר ע"י הצבא האמריקאי. בדרך לארץ ישראל שהה אבי במחנה העקורים בזלצבורג שבאוסטריה. משם עבר לאיטליה ועלה ארצה בעליה בלתי לגלית באוניה "ישעיהו ווג'ווד". שהה במחנה המעצר בעתלית. היה בהגנה, התגייס לפלמ"ח ולקח חלק בקרבות מלחמות ישראל.
אימי, ילידת ירושלים. דור חמישי בארץ. אבא עלה להתיישבות בקיבוץ מלכיה. שם פגש את אמא שבאה לבקר את בת דודתה. הם התחתנו ב 1953.
בשנת 2005, השתתף אבי בפרויקט של "תיאטרון עדוּת" עם בני נמרוד.
התהליך שנמשך שנה גרם לו לדבר על הדברים שנצר בליבו. מאז ועד היום הוא משמש כאיש עדוּת. מלווה משלחות לפולין ומשלחות צה"ל בפרויקט "עדים במדים".