התוכן העיקרי

חולון 2016

ג'וליה אלמוג וטורי

נולדה במרץ 1940 בטריפולי בלוב, להוריה האב סומני-ניסים והאם ליה-מלו לבית ג'יאן. בשנת 1941 עם כניסת הגרמנים לטריפולי נלקח האב למחנה-כפייה. האם עברה עם ג'וליה בת השנה במקומות מסתור בטריפולי ובזאויה אצל קרובי משפחה רחוקים במשך כשנתיים. שם נולד האח אברהם. ב- 1943 חזרו לטריפולי ואז שב גם האב ניסים מהמחנות.

ב- 1949 עלו לארץ באנייה "עצמאות" והועברו למחנה העולים באר יעקב. שם למדה ביסודי. לאחר שנה של מגורים באוהל הועברו לבלוק למשך 6 שנים. כאן נולדו האחים: אלי, דינה (ז"ל), רותי, בני, מוטי ויהודה (ז"ל).

ב- 1955 עברה המשפחה לראשון לציון. ג'וליה כבוגרת, עזרה גם בהוראה. למדה תפירה. ב- 1962 נישאה. ב- 1988 סיימה את מכללת בבי"ס "אביגור" בתל אביב בו למדה עיצוב-אופנה. סיימה השלמת השכלה למבוגרים ב"תהילה". לג'וליה 3 בנים: אמנון, עופר ושלומי, 10 נכדים ו-3 נינים.

 

נפתלי אריאן

נולד ב- 5 בפברואר 1928 בעיר קרקוב שבפולין. להוריו ישעיהו וברטה. לו שתי אחיות סידה והניה. בפרוץ המלחמה היה בן 11 וחצי בלבד. בהיותו בגיל 14 וחצי, נשלח נפתלי למחנה הכפייה "יולג-1" בפלשוב. כל משפחתו נשלחה למחנה ההשמדה "בלזץ". לאחר שנה וחצי הועבר למחנה "אושוויץ- בירקנאו", ולאחר מכן למחנה "גלייביץ" שבגרמניה. בצעדת המוות בינואר-פברואר 1945. הגיע למחנה "בוכנוולד" עד לשחרורו ב 11 באפריל. חזר לקראקוב בתקווה למצוא מישהו ממשפחתו אבל לשווא. עזב את פולין והגיע לאנטוורפן שבבלגיה לאחות אמו. בדרך ישב בבית הסוהר בפולין, ועבר גבולות בארגז עץ ממוסמר. לאחר שנתיים וחצי בבלגיה גויס לגח"ל – (גיוס חוץ לארץ).

ב 10 בינואר 1949 הפליג באוניה "נגבה" לחיפה. עבד בחברה יותר מ 40 שנה עד לפנסיה והמשיך לעבוד עוד 10 שנים עד לניתוח לב פתוח עם הרבה סיבוכים. כיום ממשיך לעבוד בנגרות כתחביב, ובעיקר, מלווה בתי ספר ויחידות צבאיות במסעות לפולין כאיש עדוּת, מלווה גם מפגשים עם קבוצות שיוצאות לפולין ללא איש עדוּת. השנה חגג את יום הולדתו ה- 88. נפתלי לא ציפה שיגיע לגיל זה לאחר מה שעבר בחייו. ב- 19 באוגוסט 1953, התחתן עם סימה ז"ל שנפטרה ב- 2015. נולדו להם 4 ילדים: שלמה-שלומי, ישעיהו, שי וענת, לו 7 נכדים ו- 2 נינים.

ישראל ברק-ברוקר

נולד ביוני 1936, בעיר קינפולונג שברומניה – בוקובינה. בן יחיד להוריו משה ברוקר ופנינה לבית ווגנר. בתחילת 1941 גורשו יהודי בוקובינה מביתם ונשלחו לטרנסניסטרייה שבאוקראינה, במסע של שבועיים, על רכבת משא ובהמשך בשיירה רגלית עד לעיר מוראפה. כשהגיעו ליעד, האב משה, נלקח למחנה כפייה. האם פנינה ובנה ישראל מצאו מחסה במבנה רעוע חסר גג בבית מרחץ עם עוד משפחות. למרות המחלות והזוהמה ששלטו ללא רחם, הצליחו בני המשפחה לשרוד. בתום המלחמה ב-1945 התירו להם הסובייטים לחזור לביתם.

באפריל 1951, הפליגו באוניה "טרנסילבניה" מרומניה לחיפה ומשם נשלחו למעברת הר טוב – בית שמש. בעזרת עליית הנוער למד ישראל בקיבוץ ניצנים. ב 1954 גויס לצה"ל ושרת 3 שנים כ-מ"מ בסיירת חטיבת-גבעתי. כל השנים היה מנהל רכש בחברת עמידר. ישראל נישא ב 1965 לאריאלה לבית ברנדר. להם 3 ילדים: הנית, מירב ויניב ו- 9 נכדים.

ברכה גילאי-בק-וינגר

נולדה ב-1929 בצ'כוסלובקיה, בחבל קרפטו-רוס בעיר בֶּרֶהוֹבוֹ – בּרֶגסַס. להוריה יצחק וגיזלה בק. במשפחתה היו 10 ילדים וברכה הייתה הצעירה ביותר. בסוף 1938 עם "הסכם מינכן" וחיסול צ'כוסלובקיה עבר האזור לשליטת הונגריה. אימה נפטרה בהיותה בת 7. באוקטובר 1939 הפליג אביה לארה"ב. שלושת הילדים הקטנים עברו לגור עם אחותם הנשואה וילדיה. ב-1941 החל גירוש היהודים מחבל קרפטו-רוס לאוקראינה ורציחתם שם. שלושת הילדים הצליחו להימלט הודות לידיד גוי ששרת במשטרה. אבל ב-1942 נתפסו והועברו לבית הסוהר שבבודפשט. ומשם הועברו למחנה בהונגריה. מאוחר יותר, שוחררו מהמחנה ונשלחו חזרה לעיר הולדתם. ב-1944 עם כיבוש הונגריה בידי הגרמנים, הועברו לגטו בעיר ברגסס. ב-15 במאי 1944 הועלו על רכבת משא שלקחה אותם לאושוויץ-בירקנאו. ברכה הופרדה שם מאחיותיה ומילדי אחותה. הם נשלחו לתאי-הגזים וברכה נשלחה למחנה עבודה. בסוף 1944, עם התקדמות החזית הרוסית, הועברה ברכה למחנה ברגן-בלזן, בגרמניה, שם שוחררה בידי הבריטים ב 15 באפריל 1945.

ב 1946 עלתה לארץ ולמדה בבית הספר החקלאי מקווה-ישראל. בתום לימודיה עברה לשנת שירות בקבוץ שלוחות ולאחר מכן התגייסה ל-צה"ל בו שרתה כבוחנת פסיכוטכנית. בתל-אביב הכירה את בצלאל גילאי ובסוף 1950 התחתנו. באותה שנה הקימה תיאטרון בובות ופיתחה אותו כ-30 שנה. לברכה ובצלאל שני בנים: ירון ועצמון. להם 7 נכדים, חלקם כבר נשואים.

אלקנה דרייזין

נולד ב 1938 בעיר לוצק שבפולין להוריו קהת וזהבה לבית גץ. אח לשולמית הגדולה ממנו ב-3 שנים. ב 1939 הוברחה המשפחה במשאית עד לגבול אוזבקיסטאן ושוכנו במהלך כל המלחמה בקולחוז ליד טשקנט. האב גוייס לצבא הסובייטי ונשלח לחזית הרוסית בפינלנד ובגמר המלחמה חזר למשפחתו.
ב 1945, עם סיום המלחמה הוחזרו בעזרת הג'וינט לפולין, לעיירה שצ'צין. אחרי כמה חודשים הועברו למחנה ברגן בלזן.

עלו ארצה ב 1949 דרך מרסי שבצרפת, באוניה "מנרה", הגיעו לחיפה ועברו למחנה העולים באר-יעקב עד שהאב מצא עבודה במקווה-ישראל והמשפחה עברה לחולון. למד בבית ספר שנקר ובתיכון קוגל. גויס לצבא ב 1957 לחיל אוויר. אלקנה עבד באל-על כטכנאי ומהנדס טייס, הקים את מחלקת ההדרכה ועסק בביקורת רכש באל-על. יצא לגמלאות וגר היום בדיור מוגן במשען – חולון. בשנת 1960 נישא אלקנה לבת כיתתו אילנה (ז"ל).
נולדו להם 3 ילדים: אמיר, דוד וקרן ו 7 נכדים.

מינה ליברמן-וולף

נולדה ב 1937 בפריז, צרפת, להוריה, מהגרים פולנים, ליברמן וולף ופרלה לבית הופר. במשפחתה 4 ילדים: מוריס, מינה מדלן ג'קי ובלאנש. ב 1942 נלקח האב וולף למחנה מעבר "דרנסי" ומשם נשלח לתאי הגזים באושוויץ.

האם פרלה, נאלצה להיפרד מילדיה והעבירה אותם לבתי יתומים. משם הועברו הילדים למשפחות שונות. מוריס נלקח לבית יתומים עם עוד 40 ילדים ומשם נשלח ל"דרנסי" ולא חזר משם. ג'קי, נהרג בהפגזה בפריס. מינה נשלחה למשפחה בדרום מרכז צרפת ונשארה שם עד 1947. ב 1944 נשלחה גם בלאנש לאותה משפחה. בתום המלחמה עבדה האם פרלה עוד שנתיים לפרנסתה ועל מנת שתוכל לקחת את בנותיה אליה.

מינה עלתה לישראל ב 1955, לקרית שמונה. באותה שנה נישאה לשלמה ליברמן ועברו לחולון ב 1962. למינה ושלמה 4 ילדים: חנה, זאב, יונית ועפרה, 13 נכדים ו- 8 נינים.

 

הדור השני

מתי בר ניב

נולדתי ביפו בשנת 1953, לאימי - רוזה פרל לבית נתנזון ולאבי אייזיק לבית לופו.

אבי אייזיק נולד בטרגוניאמץ שברומניה, בשנת 1922. בזמן המלחמה הוא נלקח למחנה עבודה בטרנסניסטריה, מקום שכינוהו ''הגיהנום''. אבא שרד בזכות היותו חייט. בכל שהותו במחנה הוא תפר מדים לצבא הגרמני, וניצל. עלה ארצה בעזרת קבוצות של שליחים מהארץ, שהכשירו את הצעירים עוד באירופה. הוא הפליג ארצה באוניית מעפילים באופן בלתי לגלי וכשהגיעו לחיפה הוגלו לקפריסין, עלה לארץ בשנת 1949.

אימי רוזה נתנזון, נולדה בפיאטרהניאמץ שברומניה. היא עברה את שנות המלחמה בפחד גדול. כל בנות המשפחה הסתתרו בעליית הגג מפני הכובשים הגרמנים וחייהן השתבשו. הן הפסיקו ללמוד ולא יכלו לחזור לשגרה. המשפחה עלתה ארצה בשנת 1950. זמן קצר אח''כ הכירה את אבי ביפו והם נשאו בקיץ 1951.

אני, מתי בר ניב, בתם היחידה. גרנו ביפו עד היותי בת 10, ומשם עברנו להתגורר בחולון. עם סיום למודי התגייסתי לצבא ושרתתי כמורה חיילת בעיירה שדרות. למדתי באוניברסיטת ''בן-גוריון'' שבנגב, מקרא וספרות. סיימתי תעודת הוראה ומאז לימדתי דורות רבים של תלמידים עד לפרישתי. את מיטב שנותי הקדשתי להוראה ולחינוך, באהבה רבה. ראיתי בכך ייעוד.

נשאתי וילדתי שלושה בנים מקסימים: אלעד, רן ותמיר – שהם משוש חיי. לפני כחודשיים נולד נכדנו – אור, לאביה ולרן, שמסב לכולנו אושר רב.

רחל לוין (לבית קריבוס)

נולדתי בשנת 1946, בעיר ברלין, גרמניה, בת יחידה להורי קריבוס יעקב ורבקה לבית יעקבסון מפולין. אמי, רבקה, היתה השורדת היחידה ממשפחתה הגדולה; ניצלה כי נמלטה לברה"מ. גם אבי, יעקב, ואחיו הצעיר ישראל, היו השורדים היחידים ממשפחתם הגדולה, הם ניצלו כי נמלטו לברה"מ. הורי נפגשו בברה"מ ונישאו שם בנישואין אזרחיים. שניהם הוגלו לסיביר וכך ניצלו שוב, כיוון שמקום שהותם הקודם בברה"מ נכבש בידי הגרמנים! ב- 1945 בתום מלה"ע חזרו הורי לפולין וכשגילו שאיש לא נותר ממשפחתם, המשיכו לנדוד והגיעו למחנה עקורים/פליטים של אונרר"א בברלין, שם נולדתי אני, ונקראתי על שם אם-אמי רחל ועל שם אחות אבי רחל. התגוררנו בברלין עוד 7 חודשים ובשנת 1947 עברו 2 האחים ומשפחותיהם לאוסלו בנורווגיה שם נקלטנו ע"י הממשלה. כשקמה מדינת ישראל הוחלט לעלות ארצה.

לאחר שנתיים בנורווגיה - שני האחים ובני-ביתם נסעו ברכבות עד מרסיי ומשם הפליגו לישראל ביוני 1949, באונייה "גלילה". בארץ הגענו למעברת בית-ליד. דודי ישראל ומשפחתו עברו לגור בחיפה. בגיל 3 חליתי בטיפוס עקב תנאי ההיגיינה הגרועים והחלמתי. עקב מחלתי משפחתי הועברה לבית ערבי נטוש בגבעת-עלייה ובגיל 6 שנים עברנו לחולון. בתום הלימודים בתיכון התגייסתי לצבא. לאחר הטירונות התנדבתי לשל"ת (שירות ללא תשלום) בקיבוץ בית-גוברין. אחרי חצי שנה בקיבוץ, חזרתי לשירות סדיר בצבא.

בגיל 21 וחצי נישאתי לג'ון לוין שהגיע ארצה כמתנדב מהולנד במלחמת ששת הימים; כעבור 20 שנים התגרשנו. נולדו לנו 3 בנות – שרונה, בקיבוץ מרום גולן, אופירה בגדרה, היידי בגרמניה, מהן יש לי כיום 9 נכדים. כיום אני מתגוררת בחולון, עובדת בטמקון-מערכות כמזכירה/מנה"ח/משרטטת במחשב. מאד פעילה חברתית ומאד עסוקה. גם לומדת באו"פ, מציירת, כותבת.

פרידה מזור-קריטי

נולדתי באפריל 1949 בישראל. אני בתם הבכורה של אהרון ורגינה קריטי. אמי, רגינה לבית לוין נולדה בפולין בעיר סוסנוביץ 1923. היא היתה בת 16 עם פרוץ המלחמה. הוריה פרידה ויצחק לוין ואחיה מניה, לושה ויהושע. בינואר 1940 קבעו הגרמנים שטח הסגר בעיר סוסנוביץ.

לאחר מספר חודשים הוקם גטו סוסנוביץ. אמי נאלצה לבצע עבודות כפייה בקהילה היהודית שבראשה עמד מוניק מרין. בשנת 1942 עם חיסול הגטו, נשלחה המשפחה לאושוויץ. שם נלקחו סבי יצחק, סבתי פרידה ויהושע בן ה- 9 נשלחו למשרפות. אמי, רגינה ואחיותיה הופרדו ונלקחו למחנות-כפייה. אמי נלקחה למחנה הכפייה "גרונברג" ועבדה במפעל "דוייצ'ה וולה".

בינואר 1945, המחנה נסגר והחל מסע רגלי מפרך במשך כ-3 שבועות עד למחנה "גובן". שם הועלו על קרונות בקר והועברו לברגן בלזן. ב 15 באפריל שוחרר המחנה ע"י הצבא הבריטי. אימי חלתה בטיפוס והועברה לצריף מס' 22.

אחרי שנה וחצי במחנה העקורים "בלזן" הפליגה עם קבוצת פליטים לפלשתינה, נתפסו ע"י הבריטים והוגלו לקפריסין. שם הכירה את אבי, אהרון. ב 1947 עלו יחד לישראל. לאחר כשנתיים, פגשה את אחיותיה לושה ומניה. לאמי רגינה, 3 ילדים, אני הבכורה - פרידה, כנענית, ואחי יצחק. אני עובדת כמנהלת חשבונות בכירה. אם ל-2 בנות: מירב ואילנית ולי שני נכדים.

אדית קרוננברג שוורץ

נולדתי בטרנסילבניה- אורדיה. ב- 1947 אבי - משה ניקולאי הועסק במהלך המלחמה בעבודות כפייה בבאזארג'יק קולגיה. אימי אילנה פרידמן, עברה את המלחמה בהונגריה-בודפשט והועסקה בפנוי הריסות. בגלל חוסר מקום לדיור בגטו גרה אצל משפחה נוצרית שחלקו איתם את מזונם. כשחזר אבי אחרי המלחמה לאורדיה, הכירו בינו לאימי אילנה וב- 1946 הם נישאו. מרים-מירי אחותי נולדה ב-1957 באורדיה. כל השנים היינו מסורבי עליה ורק ב-1961 קיבלנו אישור ועזבנו את רומניה, עם ציוד של 70 קילו ועם ויתור על האזרחות הרומנית. עלינו לארץ דרך איטליה ומנפולי באונייה תיאודור הרצל לחיפה. ב-2 למאי 1961 עברנו לבית שאן.

סבי - אבי אימי, מנחם פרידמן, ניצול אושוויץ כבר היה בארץ משנת 1951. למדתי בפנימייה כפר חסידים. ב-1963 ועברתי לגור אצל סבי בתל אביב וסיימתי את תיכון עירוני ו'. ב-1967 נישאתי לצבי. למדה תעשיה וניהול ובתחום זה עסקתי כל השנים. בנוסף סיימתי תואר B.A. במדעי החברה והרווחה באוניברסיטה הפתוחה ולמדתי גם רפואה אלטרנטיבית. פרשתי בשנת 1999 ומאז מתנדבת ב"בית-להיות" 17 שנה ובאגודה למלחמה בסרטן בחולון. לנו 3 בנות, אדוה, מאיה ודיקלה ו- 7 נכדים.