התוכן העיקרי

על נושאי הלפיד - מאת עירית ועזרא דגן

27/07/15

'תיאטרון עדוּת - לספר כדי לחיות' הוא פרויקט חינוכי-טיפולי, המפגיש מבוגרים וצעירים. במסגרתו ניצולי שואה מספרים לצעירים את סיפור הישרדותם ותקומתם. בתהליך של כשנה, בדרך של טיפול ביצירה, הבעה אמנותית ודרמה-תרפיה, כתיבה ובימוי, מופקת הצגה המוצגת בפני תלמידי בתי-ספר ומבוגרים בכל יישוב.

ההצגה מעניקה לקהל הצעיר והמבוגר חוויה מרגשת, בעלת ערכים חינוכיים ותרבותיים. המפגש המשותף יוצר מקום משפחתי, נוח וחם, המאפשר עידוד, נתינה, נחמה, חיזוק ותקווה, יוצר אצל המבוגרים המשתתפים תחושת ביטחון, ואצל הצעירים - הכרה בעצמם כ'נושאי לפיד הזיכרון'.
זכרה של השואה יישאר לעד כתקופה האפלה ביותר של ההיסטוריה, כאסון הגדול ביותר של האנושות . לעולם לא נוכל לעמוד על טיבו של הרוע המוחלט שהתגלה בשואה. כהמשך לרצון גרמניה הנאצית למחוק את זיכרון העם היהודי, קמים ומתרבים היום באירופה ובארצות הברית ארגונים מכחישי שואה. אנו כאן, עושים ככל שביכולתנו להנציח ולשמר את המראות והזוועות, כדי שלא יישכח הנורא מכל, ויימשך החיבור בין הניצולים- שורדים לבין הדור חדש-צעיר, נושא הלפיד. נכון, מאוחר, אך לא מאוחר מדי.
צריך אומץ כדי לגעת, לספר ולהציג את קורות הישרדותם של ניצולי השואה. מצאנו עצמנו יוצרים תהליך הדרגתי וממושך, מגבשים בנגיעה ראשונית דרך תיאטרלית, חווייתית, טיפולית המוסרת עדות. חלקם של בני הדור השלישי חשוב ביותר: הצעירים מכילים את העצבות והאובדן, אך תורמים גם לאווירת התקווה, שמחת החיים וההמשך. אנו, הבאים מן התיאטרון, בטוחים שהתהליך כאן חשוב יותר מהתוצאה. אנו מרגישים כמנחים בקבוצת תמיכה וגם כבני משפחה. מפגישים קבוצה של מבוגרים וצעירים שבחרו להגיע, ולהישאר... כאלה שמעולם לא עמדו על במה ומוכנים לגעת בכאב ובפצע שהגליד - או לא... כך מצאנו את עצמנו נסחפים, נרגשים מתוך חמלה אינסופית ורצון עז ליצור 'קבוצה חובקת' ולברוא צורה בימתית למסמך אנושי מצמרר ומכאיב.

קשר השתיקה ופריצתו

על קשר השתיקה ועל יחס החברה בארץ לעדויותיהם של השורדים כבר נאמר לא מעט. בדיעבד יודעים אנו על שורדים רבים שניסו לדבר, אך הסביבה לא רצתה, או לא יכולה הייתה לשמוע.
נכון, העדות קשה ויכולתו הרגשית של המאזין להתמודד, להכיל ולנחם, מוגבלת. שורדים מצאו עצמם מבודדים מול בני משפחותיהם וסביבה שהפנתה עורף וגילתה אדישות או מה שנראה כאדישות.
לדעתנו, ארבעה אירועים בזמנים שונים, הביאו חלק משורדי השואה למסור עדות: ב-61, במהלך משפט אייכמן ואחריו, ב- 85, עם הקרנת הסרט התיעודי 'שואה' של קלוד לנצמן, ב- 86, עם הקרנת סדרת הדרמה הטלוויזיונית 'מלחמה וזיכרון' לפי ספרו של הרמן ווק, ובסוף 93, עם הקרנת סרטו של שפילברג, "רשימת שינדלר".
כבר בימים הראשונים של הקרנת הסרט הלך והתעצם רישומו בארץ ובחו"ל. היו גילויי סקרנות: באיזה אופן סטיבן שפילברג הבמאי ינהג ויטפל בנושא? במיוחד כשהדמות המרכזית היא דווקא המציל שינדלר, צ'כי- גרמני- נאצי? סיפור ההצלה נגע בכולם,שורדים רבים גייסו כוחות, התחילו לשלוח עדויות כתובות - ישירות לשפילברג - בתחינה: 'עשה משהו גם עם הסיפור שלי'. בעקבות זאת הקים שפילברג את 'המכון לתיעוד ויזואלי של ניצולי השואה' הניצולים פתחו את סגור לבם והעדויות זרמו. אך לא כולם; לאחרים לא היה האומץ לדבר. אף היום, אנו עדיין פוגשים שורדים שלא דיברו 60 שנה, שלא מסרו עדויות בשום צורה, לא כתבו ספרים או שירים ולא עיבדו את הטראומה שעברה עליהם.

'פגשנו ניצולי שואה אמיתיים. נגענו בהם, דיברנו איתם'.

פנו אלינו אנשי 'עמך' (ארגון התומך נפשית בניצולי שואה ובדור השני לניצולים) בבקשה לקבל את עזרתנו. טענתם הייתה: 'אנשים מוסרים עדויות למכון לתיעוד, ולא היינו רוצים שיישארו לאחר מכן נעזבים ובודדים, נוצר חלל בעייתי אחרי הראיונות, היינו רוצים ליצור שלב המשך ולטפל'.
התחלנו לחשוב על שילוב בין-דורי ועל עבודה בתהליך של קבוצה דינאמית. ראינו כאן את הזדמנות לדור הצעיר: שישמע ממקור ראשון על אנטישמיות והשפלה, על קור, רעב, כאב ופחד, על פרידה פתאומית מהורים ואחים, ועל אובדן, מחסור ובדידות אין סופית.
הדור השני היה כל השנים כנר זיכרון; היו בהם כאלה שלא רצו לשמוע, חלקם קלטו דברים מבין השורות. סבלם של ההורים והטראומה לא פסחה על הבנים. הדור השלישי, כמו נכדיהם של הניצולים, משוחררים מהנטל הכבד, הם שיגידו בעוד שנים: 'פגשנו ניצולי שואה אמיתיים. נגענו בהם, דיברנו איתם'.
הנוער הנפלא והמסור הזה יכול לשמוע כאן ישירות מהניצולים-השורדים סיפור אישי. כך הם לומדים וזוכרים מתוך 'סיפור אישי בהתרחשות היסטורית': שומעים על ה'אנשלוס' (סיפוח אוסטריה לגרמניה), על הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, על אסטרטגיית המלחמה והחזיתות השונות, תוך ציון מקומות, ערים, עיירות, כפרים, מחוזות וגטאות. לומדים לומר 'הצד הארי' ולבטא מבלי להתבלבל: 'טראנסניסטְרִיָה'. שומעים בפעם הראשונה שמות של מחנות ריכוז, מחנות עבודה, כפייה והשמדה, לומדים להבדיל בין אושוויץ, בירקנאו ובוּנה-מונוביץ. שומעים ממקור ראשון על אנטישמיות והשפלה. קולטים תאריכים: מתי זה התחיל בפולין, ובאיזו שנה בהונגריה וטרנסילווניה. שמות כמו מנגלה, יודקובסקי, קאסטנר, שינדלר, אנה פרנק, מונחים ומושגים כמו 'ליל הבדולח', 'יודנראט', 'הפיתרון הסופי', 'אקציה', 'סלקציה' ו'טרנספורט'. 'קאפו', 'מוזלמן', 'גסטאפו', 'וורמאכט' ו'אס-אס'. 'רמפה', 'אפל', 'ניסויים רפואיים', 'מקלחות', 'קרמטוריום' ו'צעדות המוות', וכן: 'בריחה', 'הסתתרות' ו'זהות-שאולה'. מילים מצמררות בשפה קשה ובלתי אפשרית: 'ראוס', 'שנל', 'פרפלוכטה- יודה' ומבינים את משמעותן של המילים 'ללכת אל הגדר', והכול מתוך סיפוריהם האישיים של המבוגרים, והכל פונה אל הרגש ובא לידי ביטוי במחזה הכתוב ובהצגה על הבמה.

מקום מוגן, אפשרי ולא מציף

העבודה נעשית בליווי הדרכה וייעוץ פסיכולוגי וצמוד. היועצת והמדריכה בכל שלב בתהליך היא ד"ר צביה זליגמן, פסיכולוגית קלינית ומטפלת בדרמה, מנהלת יחידת הטראומה בבית החולים 'איכילוב'. בהדרכתה יכולים אנו לנתב את דרכנו בבטחה בתהליך הרגיש והאינטנסיווי.
המשתתפים ממשיכים בשגרת חייהם. אנו דואגים לומר כבר בפגישות הראשונות שהם נמצאים במקום שמור, ומה שקורה בקבוצה וכל התכנים העולים נשארים בתוך המרחב המוגן של החדר; שאנו בקבוצה לא נשקול ולא נמדוד סבל, כאב ואובדן. אמירתנו בתחילת כל פרויקט: 'הקבוצה היא המקום לכל מי שהשתנו חייו בצורה פתאומית או הדרגתית לפני 60 שנה, ורוצה לדבר...'.
בקבוצה לומדים המבוגרים להקשיב לחבריהם - מטלה קשה לחלק מהניצולים, בייחוד אלה שלא דיברו כל השנים. לחלקם אין את שאר הרוח או הסבלנות לשמוע את האחר. הם קשובים רק לסבלם שלהם, ללא היכולת להכיל את הזולת.
בשלבים השונים שעוברת הקבוצה אנו חשים בתמורה חברתית שהמבוגרים לא היו מגיעים אליה לעולם. נוצרת הדדיות, קירבה חמה ותומכת הנותנת ביטחון ויוצרת אמון הדדי, המאפשר להביא תכנים קשים.
גיל המשתתפים המבוגרים בקבוצות השונות של תיאטרון-עדוּת מגוון ולא אחיד: בני 85, 94, וגם בני 65 ואפילו פחות- ילידי המלחמה, שהיום, כשהם פונים למתן עדות, הם נדחים. האם הסיבה היא שזו עדות שמיעה? האם הם אמורים לחכות לתורם?
אנו משתמשים באמצעים דרמטיים תרפויטיים במשך כל התהליך שבו מתגבשת הקבוצה, כחודשיים-שלושה, וגם אחר- כך. כך מתאפשרת קירבה בין הדור הראשון לדור שלישי, נוצרת אינטימיות המאפשרת לגעת בכאב ולהעלות את הזיכרון בצורה שלא תאיים ולא תציף.
הקבוצה עוברת יחד את כל שלבי ההיכרות והגיבוש שלה. מקבוצה נפרדת של מבוגרים-ניצולים, מול קבוצת נוער בגיל ההתבגרות, הם מתגבשים לכלל קבוצה הומוגנית אחת המבצעת מטלות שונות ומגוונות, מתנסה חווייתית בטכניקות של תיאטרון-סיפור, אלתורים - עד לתרגילי תיאטרון ומשחקי תפקידים.
לאחר כמה חודשים בהם נפגשה הקבוצה בקביעות פעם בשבוע, היא מתגבשת באופן כזה שמאפשר התקרבות ונגיעה אמיתית בסיפורי ההישרדות של הניצולים. הקבוצה הופכת למקום בטוח ומכיל, היכול לקלוט, לשמוע, ולהטמיע את הזיכרונות הקשים. הם לא שייכים עוד רק לניצולים, הם הופכים להיות חלק מהכלל, שייכים למרקם הקבוצתי לחבורה ההומוגנית הכוללת בתוכה את המבוגרים הניצולים יחד עם בני- העשרה.

משנתגבשה הקבוצה מתחיל השלב השני, הוא שלב גביית העדויות מהניצולים.

התיעוד עצמו מתבצע בצורה עדינה ביותר, כמעט באופן סמוי, בהסתר, בהדרגה ולא בבת אחת. השימוש באמצעים תיאטרליים פסיכו- תרפוייטים הוא הכרחי, כדי שהמקום לא יהיה מציף מדי ובלתי אפשרי להכלה מבחינת הנוער שיושב, מאזין ומשתתף באופן פעיל בחוויות ובסיפורי הזוועה הקשים, שלפעמים באים לידי ביטוי בהמחשה ויזואלית על ידי תרגילים מתחום הדרמה-תרפיה.
תוך כדי תהליך התיעוד נכתב מחזה. התכנים המרכיבים אותו עובדו לדיאלוג, מונולוג - עד לסצנות המרכיבות את המארג של סיפור ההישרדות. בחירת הטכניקות השונות שבהן יופיעו הסיפורים על הבמה היא פועל יוצא של הניצול הספציפי וסיפורו. בכל מקרה נדרש המרחק האסתטי, והאמצעים התרפויטיים הדרמטיים השונים מיושמים כדי לאפשר את הבאת הסיפור אל הבמה.

מ'קבוצה טיפולית' ל'תיאטרון'

יש כאן בעצם פרדוקס - 'תיאטרון' מול 'קבוצה טיפולית'. התיאטרון שואף לסיפור בעל סממנים דרמטיים, להקצנה ולפעולה הכוללת קונפליקט וסיטואציה דרמטית. המינוריות אינה יכולה לשכון דרך קבע על הבמה, בלי יצירת מתח נרטיווי אין יחסי גומלין: במה-עלילה- קהל. אך לנו חשוב שהמבוגרים המשתתפים יעברו את התהליך וגם את ההצגה בשלום. שחייהם יימשכו ושלא יעברו זעזוע נוסף. על כן, לאורכו של כל שלב סיפוריהם, אין אנו מבקשים לשמוע את הקשה ביותר - שהוא בלתי אפשרי להתמודדות, אלא את מה שהם מסוגלים לספר - כדי לשמור על הניצול, ועם זאת לאפשר לחוויה לעבור, מהסיפור האישי, אל הכלל - אל הבמה, אל הצעירים, אל קהל היעד.
המרחק האסתטי על מרכיביו, שאנו יוצרים, מאפשר לניצול לספר את סיפורו מבלי להיות מוצף מדי או להיפגע. לכן טווח הזמן שבו נכתב סיפור ההישרדות של כל אחד מהניצולים הוא רחב ומשתנה בהתאם לנסיבות, לאנשים וליכולת הנפשית של כל אחד מהם.
אחרי גביית העדויות וכתיבתן, המחזה מוכן לעלות על הבמה בעזרתם של הצעירים שכעת הגיעה שעתם להיות שליחים, שחקנים בתפקיד הראשי, משמע לגלם את הניצולים, השורדים, שם, במלחמה ההיא. הצעירים מפנימים את כל מה ששמעו והיו שותפים לו במשך כל הזמן, מטמיעים בעצמם את הטקסט הכתוב ועומדים להמחיש לקהל הצופים את סיפור ההישרדות של הניצולים היושבים על הבמה: הם יעמדו בתור ללחם בלודז', וירעבו בבית היתומים. אחר כך יעמדו במסדר לפני שמעלים אותם לרכבת המשא הצפופה והמצחינה. הם יעמדו בסלקציה וייקחו חלק באקציות הרבות והשונות שעברו הניצולים - כל אחד בזמן אחר ובמקום אחר, אך כולם, כולם היו באותה מלחמה אכזרית. רובם היו צעירים, כמעט בני גילם של בני הנוער המגלמים אותם כעת על הבמה.
החיבור העצמתי בין הדור הראשון לדור השלישי בא לידי ביטוי בצורה נחרצת ושלמה באמצעות המופע המסיים את התהליך.
עבודת הסיום ומשחק הצעירים הם נושא מרגש, מפתיע ומשלהב. המשתתפים כבר מסוגלים להגיע לשלב של 'הפקה' - אירוע שיוכל להעביר חוויה מרגשת, אישית וקרובה ככל האפשר.
הצעירים מביאים איתם הרבה ראשוניות ותמימות. כמעט לאף אחד מהמשתתפים אין ניסיון בימתי, אך כולם עם זיקה וסקרנות לנושא.

המבוגרים מגלים עצמם כ'שחקנים' ו'מבצעים'

בבואם לעלות על במה המבוגרים נתקלים בקושי רב, שכן נדרשת מהם כמעט משמעת של שחקן. הם מתבקשים להיות שותפים לחזרות ממושכות. חלק מהם משתתף כשחקנים בסיפור של ניצול אחר: פעם כאב, שכן, דוד, ולפעמים אפילו קצין גרמני .
עם שלב החזרות האחרונות הניצולים מגלים שבעצם חלק מהם יודעים לשיר. הם נזכרים בשירים מהבית, ביידיש, רומנית, פולנית, הונגרית או קרואטית. הם שמחים ונרגשים לגלות בעצמם את הכישרון שעד שלב זה לא הגיע לידי מימוש, ונשטפים בחדוות העשייה והיצירה המשותפת עם נוער איכותי המופיע איתם על הבמה.
בערב ההצגה ההתרגשות עצומה, החוויה עוצמתית ומרגשת. אך יחד עם הסיפור הכואב נוצרת גם הרגשה של הזדככות. הקשר הנרקם בין המשתתפים חזק כל-כך, והוא נמשך גם בחלוף ההצגות. הזיקה בין הנוער שהשתתף למבוגרים- הניצולים מתקיימת אף לאחר תום התהליך וסגירתו.
המבוגרים מתנסים בפעם הראשונה בחייהם בעשייה תיאטרונית. גם אחרי שש הצגות הם מבינים את הצורך החשוב בהפצה נרחבת של המופע לקהילה ובחשיפתו בפני בתי הספר והקהל הרחב.
על הבמה ב'תיאטרון עדוּת' המבוגרים הניצולים מגשימים את עצמם בעצם הבאת סיפור הישרדותם לפני קהל. זוהי הזדמנות אחרונה להנצחת סיפורם האישי, ומבחינתם סגירת מעגל: חלקם, שלא השמיעו את סיפורם בפני ילדיהם ונכדיהם, מוצאים עצמם על הבמה כשקרוביהם צופים בהם באולם. הערך הרגשי גדול והשינויים ביחסי המשפחה מפתיעים.
הניצולים והנוער שלקח חלק בכל התהליך יוצאים נשכרים, נושאים בלבם זיכרון שהם לוקחים עמם לעד. החוויה שעברו המבוגרים-הניצולים והן הנוער הצעיר שליווה אותם במסירות, לא תישכח.

תיאטרון בסגנון מינימליסטי

למרות הסגנון המינימליסטי שמאפיין את כל המופעים הללו ואי-המקצועיות של השחקנים, ההצגה שואפת להיראות ולהישמע מקצועית, עם כל העזרים של טכניקת במה: מוסיקה, תאורה, מערכת קול, הקרנת וידאו עם 'אלבום מדופדף' על הבמה, פרטי לבוש, כובעים ואביזרים אחדים. אך זהו תיאטרון חסכוני, מרומז. 'תיאטרון עני' במובן הטוב...
בסיומה של אחת ההצגות הראשונות ניגשה אל השחקנים- המשתתפים אישה מבוגרת ואמרה רק משפט אחד: 'הייתי שם, רק כך אפשר להראות את זה'... ונעלמה. אנו הבנו למה היא התכוונה: רק כך, בדרך מסוגננת, אפשר, ואולי רצוי, לגעת בנושא.
היא הייתה 'שם'; היינו רק צריכים 'להזכיר' לה מעט. מערכת הזיכרון האישי והקולקטיווי מעודכנת דיה. האסוציאציות והקונוטציות גדושות עד רוויה, ורק בדרך מסוגננת, רחוקה מריאליזם, הצפייה אפשרית.

מתגובות הניצולים, הצעירים המשתתפים בפרויקט והצופים בהצגות

מדברי הניצולים:

'באמצעות המפגשים ב'תיאטרון עדוּת' גרמתם לכך שכל אחד מאתנו דלה מתוכו את מרב היופי החבוי בו. תודה לכם על רגעי רוממות הרוח לה זכיתי בקרבכם'.
מרים רז ( מועצה אזורית מנשה)

'תודה על שגרמתם לסגירת מעגל עבורי, תודה שאפשרתם לי להיפתח ולספר, תודה שגירשתם את הנחשים שרחשו בתוכי ולא הייתה לי שליטה עליהם.
הכול היה אותנטי כל כך. אני לא בכיתי 60 שנה, וכאן בכיתי ונשברתי. הצעירים היו נהדרים. למרות שהם לא שחקנים מקצועיים הם נתנו הרגשה כאילו עברו זאת בעצמם...'
 איסר גרבר (גבעתיים)

'שנים לא בכיתי. המפגשים האלו כאן עושים לי משהו. קודם לא הרגשתי מקורב לנושא כמו שזה מוגש פה. כל הסיפורים היו רחוקים ממני, לא הרגשתי שייך, כי לא ביצעתי מעשה גבורה'.
דוד זלץ (גבעתיים)

'עזרתם לי לפרוק קצת מחבילת המוות שאני נושא עמי שנים רבות. בעצם כל החיים. אמנם כתבתי ספר, חשבתי שזה יוריד ממני חלק ממשא כבד. במעט אמנם זה עזר... בעצם נגמרו לי המילים. ההצגה הזאת שהשתתפתי בה עזרה לי אפילו במעט להשתחרר מהמצוקה הנפשית.
להודות על האמת, לפעמים מרדתי, לפעמים נשברתי: למה לי כל זה, לפתוח את הפצעים מחדש? אבל המשכתי, ואם תרמתי במשהו למפעל חשוב זה, אז אני מקווה שזה יתרום גם לקהל ולמצוקה הנפשית שאני שרוי בה'.
 שלמה רונן (תל אביב)

'בהיותי ניצולת שואה בעצמי, עברתי חוויות טראומטיות רבות בילדותי. כל זה היה קבור בלבי שנים רבות, ללא יכולת לפרוק את החוויות הקשות שעברתי. הובלתם אותי ואת הקבוצה כולה בדרך הקשה להיפתח ולספר את קורותינו. בעדינות, בהרבה טקט, דרך משחק ודימויים, בחיוך תמידי על שפתיכם, אהבה רבה לאנשים והזדהות עם הכאב והפגנת מנהיגות. הצלחתם למזג קבוצה בה חברים שלושה דורות יחד. המיוחד הוא שנכדתי בת ה-11 נהנית ומוצאת את מקומה בתוך הקבוצה כשווה בין שווים'.
מלכה רוזנטל (חולון)

'הייתה לנו ההזדמנות והאפשרות לגעת בילדות ובתקופה הנוראה של המלחמה הנוראה. אבל אתם, הבמאים והנוער, עזרתם לנו לספר. גם בכינו וגם צחקנו, וזה היה שילוב מעניין. ההיכרות עם עולם הבמה והלמידה הייתה לא רק מקצועית, אלא הייתה גם שיעור בצניעות, באנושיות, במסירות, בהבנה וסלחנות והרבה אהבה וחום. יש בי הרבה שמחה והוקרת תודה על המפגש עם כל אלה, שכמו שאמרתי בהצגה, נותן גם קצת נחמה. המפגש היה גם עם כל משפחתי שהלכה לעולמה, אבי ואמי, סבי, אחי, ועם עצמי כשהייתי ילדה קטנה... להסתכל היום אחורה ולגעת בפחד ובכאב, עטופה ומוגנת בחברתכם, עירית ועזרא, זאת מתנה גדולה שהערך שלה לא נמדד במילים!!!'
אילנה בלומינפלד (הרצליה)

'עזרא ועירית ואתם הילדים, עשיתם היסטוריה, סיפור חי, אמיתי, מאנשים שעברו את השואה. טוב שעשינו את זה עכשיו. כנראה שבזמן מצוקה אנו, נערי השואה, התבגרנו בכמה שנים, וכך הצלחנו לשרוד. וזאת הייתה מלחמת חיים.
עזרא ועירית, מאיפה היה לכם את הכוח, הסובלנות להרכיב דבר מוגמר מחלקים מסובכים ובזהירות, לא לפגוע ברגש ולא לקפח. אף אחד לא היה מצליח לעשות את זה יותר טוב. ובחזרות, בחלוקת תפקידים, אמרתי לעצמי למה אתם לא מאפשרים לי לספר את הסיפור שלי בעצמי?
[אבל] צדקתם: אם אני הייתי צריך לעשות את זה, רגשית לא הייתי מצליח.
החשוב ביותר הוא שהייתה בינינו אהבה אמיתית. כמו סבא לנכדים , ובמשך החזרות ראיתי את ניצני האהבה ביניכם - בנים ובנות. את הטעם הזה לא ידעתי כשהייתי בן גילכם.
אחרי ארבע הצגות אני מרגיש שהשתחרר ממני מטען שהיה חבוי בתוכי' .
שמואל שליבק (תל אביב) 

'אתם שליחי מצווה לא רק של הנספים, גם של הניצולים. ''את פתח לו'', כתוב בהגדה של פסח, אתם פתחתם את הפיות של אלו ששישים שנה שתקו. מהרגע הראשון האמנתי ותמכתי בעבודת קודש זו.
אתם ממלאים משימת קודש בהנחלת תודעת השואה לדורות הבאים. התרומה שאתם תורמים, לנו הניצולים ולעם ישראל, אין תחליף לה...'
 דוד (דוגו) לייטנר (חבל יבנה)

'עירית ועזרא מקשיבים לסיפורים שלנו בקשב רב, ברגישות ובהשתתפות בכאב של כל אחד מאיתנו, ניצולי השואה. המפגשים עם עירית ועזרא הם תרפיה לנפש הפגועה שלנו' .
אסתר טון (חולון)

'אני איבדתי את הביטחון ויש לי דיכאון. אני מרגיש מיותר בעולם. אני לא מביא שום תועלת לאף אחד. ההצגה "לספר כדי לחיות" הביאה לי קצת שמחת חיים. אני מרגיש מאז הרבה יותר טוב, אנשים מעריכים אותי ומקשיבים לי יותר'.
אברהם שרמן (תל אביב)

'כשהתחלנו את החזרות התחלנו להבין למה הדבר מוביל. הגענו ללבו של הנוער. עוררנו רגשות חמים סביבנו ובעיקר הצלחנו להעביר את המסר שהיינו בני אדם ולא איבדנו צלם אנוש'.
אירה מובשוביץ (חדרה)

'ההצגות גרמו לי לעבור מעין קתרזיס - הזדככות והשתחררות מהטראומה שעברתי בעקבות מות אבי, בעיקר לאחר תום שבוע האבל. העיסוק בהצגה, ולו למשך החזרות בלבד, עזר לי להתמודד עם אבלי. ברצוני להודות לחברי קבוצת המבוגרים, לנוער הנפלא מהתיכון ולעזרא ועירית דגן, על החוויה יוצאת הדופן שעברתי. אכן הצלחנו להוציא מעצמנו את המיטב, שנאמר: 'ואצרוף כבור סיגיך ואסירה כל בדליך' (ישעיה א').
 משה קציר (רמת השרון)

מתגובות צעירים שהשתתפו בפרויקט:

'הפרויקט היה חוויה מלמדת ומרגשת מאוד! הוא נתן לי להרגיש, ואפילו במעט, מה הם הרגישו שם, בדרך הקשבה ומשחק. בשנה הבאה, כשאסע לפולין, הדעה, ההבנה והידע שלי יהיו הרבה יותר גדולים! תיאטרון עדוּת קירב אותי יותר לנושא השואה ונתן לי זווית אחרת לגמרי להבנה. אני מרגישה גאה ומלאת כבוד שאני, כדור שלישי, יכולה להעביר גם לדורות הבאים סיפורים ועדויות של ניצולי שואה'.
רוני עופרים, גבעתיים

'תודה על שנתיים נפלאות שבהן למדתי להיות שותפה לכאב, לסבל ולאובדן של אנשים יקרים אלו. תודה שלימדתם אותי להקשיב ופיתחתם בי סבלנות וסובלנות שלא הייתה בי קודם לכן.
נתתם לי להתקרב לסיפורים הקשים הללו באמצעות המשחק, ובזכותכם אני מרגישה הרבה יותר מקורבת לכל הנושא הגדול והכואב שנקרא שואה.
גם כעת, כאשר אני נמצאת לפני המסע לפולין, אני מרגישה שאני יודעת בדיוק לאן אני פונה ולאן אני נוסעת, אני מרגישה שכל הנסיעה קיבלה משמעות אחרת, שונה לגמרי וגדולה פי כמה, והכול בזכות הפרויקט הנפלא ששינה כמעט את כל תפיסת עולמי, ובזכותכם, עירית ועזרא, שאזכור תמיד. בהמון הערכה, תודה ואהבה! '
טל בן יעקב, גבעתיים

'מהפגישה הראשונה ועד היום "תיאטרון עדות" הוא אחד הדברים העיקרים שמעסיקים אותי ביום יום. השנה יצאתי לפולין ואני חושבת שהפרויקט, [כלומר] הפגישות איתכם, שינו לי את המסע ממה שהיה אמור להיות. בזכותכם, ניצולים יקרים, בני משפחת "תיאטרון עדות - גבעתיים" המסע שלי היה אחר, שונה ממה שציפיתי. אז תודה לכם על שהייתם תוספת מיוחדת ומרגשת לחיי הרגילים, על החום והאהבה ועל היותכם כאן איתי- תודה!'
נופר אדרי, גבעתיים

'רציתי להגיד לכם תודה על כל רגע, על כל שנייה, על כל שעה ויום שהקדשתם למעננו, ולמען פרויקט זה. אני לא אגיד שלא היה לי קשה, כי שלושתנו יודעים שזה לא נכון! היה קשה ולפעמים אפילו מאוד, לשמוע את כל הזוועות האלו, איך ילדים כל כך קטנים שרדו בתוך מלחמה אכזרית כל כך ולפעמים אפילו לגמרי לבדם. ועכשיו, אחרי שבאמת עברנו את מסע ההישרדות הזה, אני יכולה להגיד בלב שלם שנהניתי וכאבתי בפרויקט, התפללתי ואני עדיין מתפללת יחד איתם ואיתכם שמלחמות כאלה לא יהיו עוד'.
ספיר עטרי, כפר-סבא

'אני חושבת שיותר מהספרים ומהסרטים, כאן הצלחתי לגעת ולהבין יותר, כאן הצלחתי באמת להרגיש. אני רוצה להודות לכם אלפי תודות על נתינה אין סופית - אני רוצה להודות למבוגרים שנפתחו אלינו כך ונתנו לנו חלון הצצה לחייהם. השיתוף, החום, הקרבה, הרצון שלכם לספר והעובדה שניצחתם את הסיוט הזה הקרינו לנו ביטחון וחיזקו גם אותנו כשהיה קשה. בבית הספר לימדו אותנו על השואה, אך לא לימדו אותנו להרגיש. את מה שקיבלנו מהקבוצה נשמור לעד בלבנו, ואני יודעת שמי שלא היה חלק מכל זה לא יוכל באמת להבין'.
עילית הראל, רמת השרון

מתגובות קרובי משפחה שצפו בהצגה:

'ההצגה חושפת אותנו אל האמת הכואבת ואל עולם שאולי לא נוכל אף פעם להבין. אני ישבתי בקהל, ראיתי את המשחק האמיתי והכנה של הנערים, ראיתי את ההתרגשות הטהורה של המבוגרים, ראיתי את התמונות הקשות והבטתי עמוק יותר מתמיד אל אנשים שלפני כן לא הכרתי מעולם, שעכשיו הייתה לי את ההזדמנות לראות קצת ממה שמסתתר מאחורי העיניים שלהם ושכמובן כבש אותי וריגש אותי מיד'.
אלון אלקובי, נכדו של משה רוטמן, רמת השרון

'ההצגה ואופן בימויה קירבו אותי ליכולת לחוות באופן רגשי יותר את אשר עבר על אמי. הצגת הדברים ששילבה בין הופעתה הגאה על הבמה ובין הצגת הסיפור על ידי הנערים, אשר בעצם היו בגיל בו אמי איבדה כמעט את כל משפחתה, טלטלה אותי והמחישה עד כמה מציאותי היה הכול, ואין זה סיפור של אנשים אחרים בזמן אחר .
אני חושב שהצפייה בהצגה חיזקה מאוד את הקשר בינינו ויש לה ערך טיפולי בפני עצמו.
דרך הצפייה ניתן היה לי לחוות יחד איתה את האובדן ואת הכאב בדרך שלא התאפשרה לי קודם.
אני רואה שאמי שלמה יותר עם עצמה. ההשתתפות בפרויקט וההופעה על הבמה סייעו לה לבנות לעצמה פאזל שלם יותר ולהיות מרוצה עם מה שהשיגה במשך השנים.
לדעתי, ההצגה תורמת מאוד להבין מה באמת קרה באירופה בימים האפלים ההם'.
יהודה בידרמן - פסיכולוג, בנה של אירמה ממועצה אזורית מנשה

מתגובות הצופים במופע תיאטרון עדוּת במקומות שונים בארץ:

'אולי עכשיו כאשר שפכנו את ליבנו, הוסר המחסום הכבד שרבץ על דור שלם. נוכל להמשיך לחיות, ואולי, אולי, יגלידו הפצעים...'
שושנה רצ'ינסקי - ניצולת שואה, אשת חסיד אומות העולם, תל אביב

'אנו כאנשי מקצוע רואים בכלי שלכם אפשרות יוצאת דופן וייחודית, הכוללת תרפיה, זיכרון ותיעוד'.
סימה וייס- פסיכותרפיסטית , מנהלת סניף 'עמך', תל אביב

'הבכי, ולא רק דמעות בזוויות העיניים, שליווה אותי במשך כל המופע מעיד שהצלחתם להמחיש את הסיפורים בצורה שנגעה בנימים העמוקים ביותר של הרגש.
בימוי הסיפורים והשיתוף של בני הנוער להמחשת המצבים המסופרים, כשכל זה משולב במוסיקה המתאימה ובמצגת המלווה, עשו את המופע לכל כך מוחשי, ששום סיפור בגוף ראשון לא יוכל לו.
חן-חן לכם שזיכיתם אותי בחוויה קשה, אמיתית וטהורה'.
נחמה בן ש'ך - בן פורת רמת-חן

'התלמידים הפליאו לגלם בצורה רגישה ומעוררת כבוד, את המבוגרים, אשר חיי ילדותם ונערותם נגזלו ונגדעו מהם בידיים אכזריות.
בטוחני ש'יום הזיכרון לשואה ולגבורה' יקבל משמעות בעלת נופך שונה לכל מי שצפה במופע, ובעיקר לתלמידים. כאן תבוא לידי ביטוי הנחישות להישבע 'לזכור ולא לשכוח' בשימור מורשת
השואה לדורות הבאים'.
רותי בר-יושפט - מורה ומחנכת בחטיבת הביניים 'קלמן', רמת-השרון

עכשיו מותר לגלות: כאשר הזמנתם אותי לבוא לאשקלון כדי לראות את ההצגה "לספר כדי לחיות" בתיאטרון עדוּת, לא ציפיתי לגדולות. מה כבר אפשר לצפות מתיאטרון חובבים של בני נוער, לבד מכוונות טובות. באתי לכבוד המעמד והנושא, לכבוד הניצולים ולכבודכם.
וזאת הייתה הפתעה מרעישה, באמת נרעשתי. אפילו לסיפורו של פיטר גרינפלד (פפיצ'ק),שעליו כתבתי ספר שלם, נלפתתי מחדש, כאילו לא הכרתי אותו קודם. החיבור הזה בין הנערות והנערים לבין האודים המוצלים שמתלקחים שוב על הבמה, הוא חיבור מיוחד במינו, עוצר נשימה; גם את נשימתי הוא עצר.
הצטערתי להיוודע שהפקה כה נדירה יורדת מהבמה לאחר ארבע פעמים בלבד. אסור שחשבון הכיס יבוא על חשבון הנפש. אינני מכיר דרך יותר טובה להנחלת הזיכרון ומשמעויותיו מהדרך שפרצתם באשקלון, שראוי לה להוביל לעוד הרבה מקומות ולבבות.
שלכם -
יוסי שריד

ד"ר צביה זליגמן, פסיכולוגית קלינית, המלווה והמנחה הטיפולית של פרויקט 'תיאטרון עדוּת':
'תיאטרון עדות - הד לניצחון הרוח'
שואה היא טראומה נפשית שאין מילים לתארה ואין לה עדים. החוויות של הניצולים שנותרו ללא עיבוד ממשיכות לחיות בתוכם, ולהֵחוות כל פעם מחדש, כאילו הן אינן חוויות מן העבר, אלא עדיין מתרחשות ומתקיימות. המתים דוממים והשורדים נותרו ללא קול, בהעדר מילים שיוכלו לתאר את מה שחוו וראו. אלה ששימשו עדים מבחוץ, סירבו לשאת בתפקיד ונותרו אילמים, חרשים ועיוורים.
חברי 'תיאטרון עדוּת' העמידו במה להשמיע את מה שלפנים נותר ללא הד. קולם הפקיע את האלם. ניצולי השואה מספרים, לעתים בפעם הראשונה, את סיפורם באמצעות השפה הדרמתית. התיאטרון מאפשר מסגרת לסיפור הטראומה, שיוצרת מרחק אסתטי, חוויה שאינה מציפה מדי.
ב'תיאטרון-עדוּת', עם עזרא דגן כבמאי ועירית דגן כמטפלת בהבעה ויצירה ובדרמה תרפיה, שיתוף בני הנוער בעשייה התיאטרלית הוא מימד נוסף, כאשר הסיפור שהיה עד כה של השורדים בלבד הופך להיות למעין, למסורת שבעל-פה שתימשך ותעבור מדור ודור.
לבסוף, הקהל שיושב, מאזין ובוכה יחד עם הניצולים, הופך להיות עד- חי, למה שהיה עד כה זיכרון קפוא בזמן.
בקבוצה מופלאה זו, עירית משתמשת בניסיונה הרב בתחום התיאטרון על מנת לאפשר לבני דורות אלו למצוא שפה שבאמצעותה יוכלו לספר את סיפורם זה לזה.
עירית, מתוך רגישות רבה למורכבות של קבוצה כזאת ולסכנה של רה-טראומטיזציה, מנצלת את כלי הדרמה כדי לעבוד עמם באופן לא מציף וכדי להכיל את עוצמת רגשותיהם ומאפשרת לכל אחד מבני הקבוצה לעבוד על פי יכולתו וצרכיו.
הבמה שמעמידים עירית ועזרא דגן יוצרת שותפות חדשה המשחררת את הניצול מן המסע הכבד ומעול הבדידות, ומעלה את זיכרון היחיד אל הזיכרון הקולקטיווי.
מלאכת התיאטרון של חברי 'תיאטרון-עדוּת' איננה עומדת בפני עצמה. היא קושרת אותם ואותנו אל עבודת התיאטרון שהתקיימה בתוך איימי המחנות ונתנה מפלט לרוח האדם.
הנאצים ניסו להשמיד את הגוף ולהרוס את הנפש, 'תיאטרון עדוּת' הוא הד לניצחון הרוח על כוחות הרשע, אז ועכשיו.

הערת סיום

פרויקט 'תיאטרון עדוּת - לספר כדי לחיות' מנוהל על ידי עירית ועזרא דגן -
מנחים, מטפלים, כותבים, מפיקים ובמאים, מנותב ארצית וממומן על ידי 'אשל- האגודה לתכנון ולפיתוח שירותים חברתיים לזקן בישראל'.
במאי 2005 הוקמה 'עמותת תיאטרון עדוּת - לספר כדי לחיות', שמטרתה לקדם ולהפיץ הצגות נוספות לכל פרויקט ברחבי הארץ, לתעד בוידאו, ולתרגם לשפות שונות.
לאחרונה מתגבשת תוכנית לשיתוף פעולה עם משרד החינוך, והתקווה היא ש'תיאטרון- עדוּת' ייכנס בצורה מסודרת לבתי הספר לאחר מפגשי- הכנה, והצגותיו תופצנה דרך 'סל- תרבות' בכל היישובים.
לצערנו, הזמן הולך ואוזל. אנו רואים בהמשך פרויקט זה שליחות חשובה מאין כמוה: להספיק לשמוע ממקור ראשון, גם מאלה שלא דיברו עד כה, את סיפור הצלתם, ולהכיל את כאבם וצערם.
משנת 2000 ועד היום התקיימו ונמשכים 20 פרויקטים של 'תיאטרון עדוּת' ביישובים ובמועצות אזוריות ברחבי הארץ. אנו רואים עצמנו חייבים להמשיך ולהקים קבוצות נוספות; להביא אל הפרויקטים בני נוער חדשים, שותפים ליצירה מרגשת, ייחודית וחשובה זו.



המאמר פורסם ב"גדיש" - ביטאון משרד החינוך לחינוך מבוגרים, כרך יא', תשס"ח, 2008.