התוכן העיקרי

מכתבו של שלמה אדלר

לכבוד מייסדי תיאטרון עדות
מפגש בין דורי
עירית ועזרא דגן.

תרשו לי לקרוא לכם ידידי.
ובכן ידידי מצד אחד: אתם גרמתם לי אדם בגיל 88 כמעת לבכות כמו ילד ששמע סיפור עצוב. אתם גרמתם לי לשמוע עשרה סיפורי עדות אחד יותר קשה מהשני.

מהצד השני ידידי: אני מרגיש איזה מן ריקנות כי עד עכשיו הייתי אני המספר את סיפורי והייתה לי מין הרגשה שלצערי המונופול הוא שלי ושלי בלבד.

במשך כ 30 שנה אני כותב ומספר את סיפורי בפני חיילים תלמידים עולים ומתנדבים המגעים ארצה. יצאה לי לספר את סיפורי לנוצרים מאינדונזיה ומלזיה. אך למרות הקטעים הקשים בסיפורי, תמיד הצלחתי להתאפק ולא לפרוץ בבכי כמו תינוק.
אני מצרף מספר תמונות מהמפגשים האלה:

תלמידות בארה"ב ביום השואה באמצאות סקייפ
תבורכו על היוזמה הזו שלכם והלוואי שאלה המשחקים את תפקידנו הניצולים ימשיכו במלכת הקודש שיזמתם.

שלמה אדלר