התוכן העיקרי

מכתבו של שאול הולנדר

24 לינואר 2017, כ"ו בטבת תשע"ז

רשמים מצפייה במחזה הסיום של פרויקט "תיאטרון עדות" בביה"ס התיכון אליאנס – רמת אביב – תל אביב.

 

שורדי שואה ישישים שבעי ימים, המאלצים עצמם דרך קבע לחייך ולשמוח, לעולם יחושו מוכים.

גם משפחות שהקימו מחדש בצל התופת, גם לצד חיפוש אחר שמחה וסיפוק על חיים חדשים שיצרו לאחר זוועות שחוו,

נותרים השורדים נושאי רגשות אשמה כבדים, על כי דווקא הם נותרו בחיים.

 

קשה להם מאד ההתמודדות עם מציאות חיים הדוהרים קדימה.

הם חווים כיום מציאות המבקשת באורח טבעי לטשטש עקבות כאב ושכול.

מציאות יום יומית המוחקת בדרכה דמויות של קרובים שאינם עוד, בתים, סביבה ואווירה שדבר לא נותר ממנה.

מציאות המנסה שלא מדעת להעלים זיכרונות אימה נצורה ומדכאת.

 

אף לי, כבן הדור השני לזוג הורי מנחם וחנה אשר שרדו את השואה, קשה מאד ההתמודדות.

קשה לי לשאת את הרעיון כי את חותמם של מוראות השואה,

מוטל כעת עליי - ורק עליי, לשאת עמי ולהעבירם הלאה, להנחילם לבני דור ההמשך שלי אשר יצרתי.

 

קשה לי להשלים עם רצונות נעלמים המקננים בי לעתים, המבקשים ממני להרפות והתעלם מן המסרים שנותרו לי.

לאחר לכתם של הורי לעולם האמת, נותרתי אני עצמי כשריד של שורדים,

חש תמיד בחסרון שמחת החיים שלאורה גדלתי בבית הוריי.

כמי שגדל בצל הורים שותקים ומעלימים רגשות, נטלתי אף אני חלק בתחושה כי גם עלי לנהוג כמותם,

להמשיך ולשרוד.

 

כחלק מן הדאגה המתמדת לסכנה אפשרית נעלמת אשר תמיד ריחפה בבית הוריי,

ראיתי כיצד הם המשיכו לאגור כל דבר אפשרי לעת צרה. הם שנולדו למשפחות שלא ידעו מחסור מה הוא, שאפו

שרק לא תחזור התמונה שראתה אמא לנגד עיניה תמיד, וזו התמונה היחידה שאותה תיארה בפניי בילדותי:  

כיצד מרילק'ה אחותה הקטנה, נפטרה בזרועותיה מחולשה עקב רעב, בפאתי אחד מרחובותיו של גיטו לודג'.

 

בחיפושיי התמידיים אחר שסתומים נעלמים אשר ישחררו ויפחיתו מועקות שספגתי, הצטרפתי לאחרונה לפרויקט "תיאטרון עדות", המבקש לעודד את אלו שנותרו עם מועקותיהם -  "לספר כדי לחיות".

עזרא ועירית דגן, הוגי הרעיון ומיישמו ללא לאות, בהתמדה הראויה לכל שבח, רתמו לפרויקט את יזמתם, ניסיונם, כשרונם ומסירותם האדירה שלא תתואר במילים. מפעל חיים אדיר. מערכת מורכבת ומופלאה של ערכים וכבוד אדם.

 

בלב שכונת רמת אביב המטופחת, בהיכל התרבות של ביה"ס אליאנס, היום הועלו על ידם לבמה זוגות של ישישים שורדי שואה ובני ה"דור השני", ועמם קבוצה מופלאה בהזדהותה המוחלטת – קבוצת תלמידי חטיבת הביניים. 

 

במפגשים משותפים עמם שנמשכו לאורך מרבית שנת לימודים, נחשפו בני הנוער לסיפורי השורדים, ואלו מצדם נחשפו לרצון הצעירים לדעת, לחוות ולהזדהות עם סיפורי חיים שלא הכירו.

תיעוד עקבי וקפדני של כל הנאמר והמסופר במפגשים המתמשכים, קירב את בני הנוער אל השורדים, כאשר הם שואבים מהם עידוד ורצון לחשוף ולספר. אכן – אלו חשפו, והצעירים שעמם – נחשפו, ואת זאת כנראה שלעולם לא ישכחו.

 

תוך הצפייה במחזה, חשתי ברצונם העז של כל משתתפי צוות השחקנים - שכמוהו לא נראה עוד על שום במה, לשתף את ארבע מאות הצופים בהם, בסיפורי חיים וכאב שהועלו.

הם לא רק הציגו ושחזרו: הם שיתפו את הצופים במה שהם עצמם ספגו מן השורדים.

קבוצת שורדי השואה אשר כל העת ישבו אמנם בחלקה האחורי של הבמה, היוו בהחלט את הדמויות המרכזיות שאת מורשתם ביקשו כלל המשתתפים יחדיו, להעביר אל הצופים, ולשמרה.

 

פרט להזדהותי המוחלטת עם מגוון הדמויות שניצבו על הבמה, ועם רצונם להתערות זה במחיצתה של הדמות אותה גילמו, מצאתי את עצמי מוחה דמעות ללא הרף. במהלך הצפייה נאלצתי לשחרר תעוקה מתמשכת,

אשר כבשה והשתלטה על בית הבליעה שלי.

 

הדרך שבה ניתן לקבוצות הגיל השונות אשר משותפות בפרויקט "תיאטרון עדות", להעלות סיפורים של כאב ואובדן,

אינה מותירה לטעמי אף אדם מן היושבים באולם, אדיש ושווה נפש לנעשה על הבמה שלפניו.

בדרך של גישור על פני דורות השונים זה מזה, תוך פריטה על מיתרי רגשות פרידה מעולם שהיה ואינו עוד, מצליחים המשתתפים במחזה לסחוף את הקהל אל אותה פלנטה שנדמה לך תמיד כי לא ייתכן שאכן התקיימה במציאות.

 

כפרויקט הראוי לכל שבח על עצם קיומו, שומה על כל אחד מאתנו לבקש ולעשות ככל שיוכל למען המשך קיומו.

למען יימשך הפרויקט, ויוכיח ללא ספק כי גם בעזרת כאב שלעולם לא יוכל לחלוף, ניתן לחבר צער והתנסות של מוות, יחד עם תקווה להמשך חיים לצד זיכרון.

ציבור המבקש לשמר את מורשתו חייב לעודד את הדרך הייחודית והחינוכית שמצאו לשם כך בני הזוג עזרא ועירית דגן, להמשיך ולתעד כל פיסת  מידע וזיכרון.

 

למען השורדים, ולמען העשרת מטען מורשתם  של בני דורות שלא ידעו בעצמם את אשר אירע, אך בחוותם את קרבתם של השורדים המספרים, אם ימצאו זאת לנכון - יוכלו להעניק אף לצאצאיהם משמעות לחייהם ולעתידם.

על כל אדם המבקש לחיות, לזכור ולא לשכוח, לקחת חלק פעיל או לפחות אוהד ומעריך עמוקות פרויקט מיוחד זה.

 

יזכור ולא ישכח – שאול הולנדר, קריית טבעון.