התוכן העיקרי

מכתבו של שאול

נובמבר 2017

תיאטרון עדות – קריית טבעון – תקציר של רשמים

  • מרבית התקופה בה השתתפתי במפגשי "תיאטרון עדות" שנערכו בקריית טבעון, לוותה בעריכת השוואות בין הנעשה בקבוצה עליה נמניתי, לבין השערות בדבר אחריתו של הפרויקט שהחל להתקיים בקריית טבעון.
  • בשלב מוקדם הוזמנתי ע"י עירית ועזרא דגן אל בי"ס אליאנס שברמת אביב, לצפות במופע סיום אשר סיכם את פרויקט תל-אביב. בביה"ס אליאנס ראיתי הצגה שכללה את כל מרכיבי התיאטרון שהיו מוכרים לי כצופה בהצגות בעברי. לא יכולתי לשער אפילו בדמיוני כי ניתן להעלות תוצר שכזה בפרק זמן כה קצר כפי שהדבר נעשה בקריית טבעון.
  • פליאתי הייתה כפולה ואף למעלה מכך. הקבוצה אשר אמורה הייתה להיות הצוות המלהק את ההצגה, נראתה לי מוזרה לביצוע משימה זו: קשישים ובעלי לקויות מחד, ותלמידים עליזים ופוחזים לעתים – מאידך. הסכמתי עם עצמי כי אמשיך במפגשים שנקבעו לשנה שלמה, התבססה בחלקה על הנחה (שנמצאה שגויה בדיעבד) כי זה בעצם "לא יילך". הייתי מסופק האם מחבורה שכזו ניתן יהיה להעלות מחזה. כעת מובן לי כי במבחן התוצאה התבדיתי לחלוטין.
  • ככל שעלינו בסולם הגיבוש הקבוצתי, גברה ספקנותי. חששתי שמא נסתובב סחור סחור סביב סיפורי השואה בכלל, ונתרחק מחוויותיהם הפרטיות והקשות של שורדי השואה. גם כאן התבדיתי. במינון הדרגתי מתמשך אשר משך בניצרות לבם של המבוגרים, החלו להיחשף סיפורי חיים מדהימים וקשים.
  • ככל שהסיפורים תכפו והעלו מן האבק ומן הלבבות חוויות קשות, כן עלתה רמת ההקשבה והמעורבות של בני הנוער בתכנים ובהתנסויות החיים שעלו מנבכי הנפשות.
  • אין דרך שתספיק לתאר את הכישרון שגילו בני משפחת דגן שבאופן גירוי המשתתפים כולם לחשוף עצמם ורגשותיהם. זו העת להביע את הפליאה וההוקרה לעזרא ולעירית על הדרכים, הכלים, והאתגרים שהציבו בכישרון שאין דומה לו בפני משתתפי החבורה כולה. ההדרגתיות שבהעלאת עומק הסיפורים ומסקנותיהם, הביאה לתוצאה שעד לרגע זה נראית לי כהזויה אפילו ברמה של מאוויים וחזון.
  • עוד אפרט בהזדמנות אחרת בהרחבת יתר את הערך המוסף של היחסים בין הדורות שנתגלו כאן. הערכה כה עמוקה, כנה, מחבקת ומרגשת לא מוכרת לי משום דרך שבה ניסו עד כה לאחד דורות של קשישים עם בני דורות כה צעירים, בגילם, בניסיונם, וביכולתם שנראתה לי בתחילת הדרך כמרבית – לגלות מעורבות כה עמוקה עם נפשותיהם של אנשים פצועים רגשית וגופנית מפצעי שואה וספיחיה.
  • מה שראיתי על הבמה בימי החזרות ובמופע החגיגי לא יישכח מליבי. הבטתי בפניהם של בני הנוער איש איש נער ונערה, ולא יכולתי לשבוע. אהדה, הבנה, השתתפות בצער, כאב, רצון לחבק ולבלוע מאהבה את כל אחת מהדמויות שהם ליוו במשך כל השנה, עברו כל גבול של תכולת נפש אפשרית.
  • הפעם למדתי מאופן ההתנהגות של בני הנוער כי אין מתעניינים יותר, ואין מתעניינים פחות בקורות חייהם של המבוגרים. תן להם את התנאים המתאימים, והם אכן קיבלו תנאים אלו, והרי לך בני נוער שאין איש מקרבו שלא יפתח את סגור לבו בפני סיפורי אנוש מכאיבים. יחסי הספקני במידת מה באשר להתאמת גילאי הקבוצה התבדה אף הוא. הם בשלים, תן להם רק את ההכרה כי כך הוא. אתה מעריך אותם, סומך עליהם, והם אינם מאכזבים.
  • את חלקם של עירית ועזרא ביצירת האווירה שבה כל זה קרה, אין לי דרך אחרת לתאר מאשר גאוניות הרעיון, התמדה בביצוע, דחיפה אל עבר מטרה בדרך מבוקרת ומתחשבת, וכל זאת במקוריות אשר מתבססת יותר ויותר כנראה בכל מקום בו הם פועלים להעלאת הפרויקט תוך ניסיון הולך וגדל.
  • המושג "תיאטרון" מזכיר לנו על פי רוב שחקנים מקצועיים, שכר לא גבוה אך נחשב כמשולם בקטגוריה יוקרתית במידה רבה, הפקות ענק מתמשכות, משאבים כספיים המשמשים לטכנולוגיה ועזרי במה. ב"תיאטרון עדות" הוכיחו בני הזוג דגן כי אפשר גם לעטות בלויי סחבות ולהשתמש בבגדים ובאביזרים מרופטים באופן וירטואלי, ולהעלות מנבכי הנפשות והזיכרון רגשות ותחושות קרבה בין בני אדם הרחוקים זה מזה בכל מובן, וגם ליצור מהם קבוצת משימה שלא תאכזב. נהפוך הוא: הקבוצה שהייתה בתחילתה בליל של גילאים בעלי ניסיונות חיים שונים מן הקצה אל הקצה, נכונה כעת למבחנים ולמשימות נוספים.
  • בכוונתי להציע כי קבוצת בני הנוער של קריית טבעון אשר הוכיחה כאן מעל לכל ספק את רצינותה, יכולתה וגיבושה, תמשיך להוות קבוצת משימה להתכנסויות ולהשתתפות במשימות ערכיות נוספות. זו קבוצה אשר חייבת בהחלט להמשיך ולייצג את המשפחות, את היישוב, את מערכת החינוך שהם נמנים עליה והגיעו מקרבה.
  • הצעות מעשיות ואפיקים אפשריים לפעולה עבור הקבוצה יוצעו על ידי בהמשך.
  • אני מבקש להגיע לסיום תקציר זה בהבעת צער על אי יכולתי להשתתף במפגש החשוב הנוכחי, אך אני מביע משאלה כי זו אך תחילתה של דרך שבה חברי הקבוצה יבטאו ערכים אותם למדו, חוו, ואימצו למען עצמם, ולמען כל הסובבים אותם.
  • באשר להערכה הראויה להינתן לעזרא ולעירית על כל מה שפעלו למען הצלחת פרויקט בלתי אפשרי לכאורה זה, אומר רק כי אפעל לשם הפצת דבר הפרויקט בכל דרך שתהיה אפשרית מבחינתי, לרבות המלצה שלי שאבקש את תמיכת כולכם בה, בהמלצה להעניק לזוג דגן אות הוקרה לאומי חשוב, על הגייה וביצוע מפעל חיים לתפארת, תוך ענווה, כישרון והרבה אהבת אדם והערכת נפש יהודית באשר היא, בכל גיל ובכל ביטוי אנושי אפשרי.
  • אני תקווה כי החזון שיש לי כי פרויקט "תיאטרון עדות" יקרום עור וגידים גם בגרמניה שבה הכל החל, אכן יתממש. אם ישנו עלי אדמות מקום שבו חייבים שלא להישכח סיפורי עדויות חיים וקשים כפי שרושם לזכותו הפרויקט של עזרא ועירית, הרי זו אותה מדינת גרמניה, אשר אני עד לכך כי תושבים בה מחפשים ללא הרף דרכים למנוע הישנות של זוועות.
  • ברור לי מעל לכל ספק כי כל מי שחפץ לחיות, חייב להרבות ולספר את כל מה שאירע סביב המשטר ההוא אשר גרם לכווייה אנושה לכל יציר אנוש. פרויקט "תיאטרון עדות" מאפשר כיום ויאפשר גם להבא לכל אדם באשר הוא לבטא בדרכו את רצונו בחיים.
  • לא אשכח לעולם את החוויה המיוחדת שהייתה לי במסגרת הפרויקט, ואת הזכות הגדולה לקחת בו חלק.
  • בהערכה רבה ובברכת בריאות טובה ואריכות ימים, לכל אחד ואחת מכם.

 

             שאול הולנדר.