התוכן העיקרי

מכתבו של ליאם

כשנפגשנו פעם הראשונה עוד לא הכרנו אחד את השני. חבורה של אנשים זרים יושבים בחדר, חלקם בני 15 וחלקם פי 6 (ולא נציין יותר). נשמע כמו התחלה של בדיחה נכון? אבל לא! זוהי דווקא תחילה של ידידות בין דורית מופלאה. אחרי כמה מפגשים הכרנו, התחברנו, והפכנו מאחדים לקבוצה. 

וכמו שורת הסיום של ההצגה:

כל שבוע נפגשנו התחבקנו ואז נפרדנו עד השבוע שאחרי, איבדנו חבר יקר, והכל כקבוצה. 

אחרי חודשים בהם הקשבנו אבל גם סיפרנו. נפגשנו אבל גם נפרדנו. בכינו אבל גם שמחנו. 

הגענו לישורת האחרונה! ההצגה!

נפרדנו בזמן החזרות אבל לא להרבה זמן! ככשחזיתם בפעם הראשונה בסיפורכם על הבמה התרגשתם ואנחנו איתכם. 

לקראת ההצגות הייתה תחושה טובה באוויר. כל מה שעבדנו עליו במשך חודשים הולך לקרות. 

כאלף תלמידים ושלוש מאות הורים משפחה וחברים נוספים הולכים לצפות בסיפור שלכם. של כל אחד ואחת מכם. 

במהלך שבוע ההצגות התגבשנו עוד יותר והפכנו מקבוצה למשפחה!

ועכשיו בקו הסיום, אני יכול להגיד שיש לי סבא חדש וכמה סבתות חדשות וגם דודות. ובעיקר אני יכול להגיד, הייתי חלק מתיאטרון עדות! 

אנחנו יוצאים מפה היום ליום שאחרי. 

לימי חמישי פנויים, בלי מפגשים, בלי חזרות, בלי לשננן טקסט. אבל אני מבטיח שזה לא הסוף, נמשיך וניפגש. 

כי גם ביום שאחרי החיים ממשיכים, אבל החיים שלנו ממשיכים ביחד. כקבוצה. כמשפחה!