התוכן העיקרי

מכתבה של תהל

קצת קשה להאמין שהכל נגמר.

לי זה ממש לא נתפס .קשה לי להאמין שלא אראה יותר את שושה, מרדכי, עדנה, דב, ברכה, אילנה, ריטה, תמר בר לבב, ותמר נוריאל.

כבר התרגלתי להפריד בין החיים האישיים לבין הנאצי.התרגליתי להכנס לחדר להשפיל מבט ולהכנס לדמות. רק עכשיו הבנתי מה אתם עשיתם, לאט לאט ובהדרגה חילחלתם לנו ,לכולנו לתוך הלב. הוצאתם את הטוב שבנו את הרע ,את הכועס , המתוסכל ואת השמחה.אתם הניצולים השפעתם עלינו ,השפעתם עלי, דרכנו העברנו את הסיפור שלכם בצורה הכי טובה שרק יכולנו .השתדלנו להיות מפוחדים יותר, יותר רועדים מקור, יותר רעים בתור נאצים, ויותר אומללים. כמו שאתם הייתם. עכשיו אני יושעת שכבר לא אקח דברים כמובן מאיליו.את העובדה שיש לי בית, משפחה, וארץ שמקבלת מי שאני. ולכם לא היה.

עירית ועזרא ,תודה לכם על ההזדמנות הנדירה הזו להכנס לפרויקט הזה ,להכיר אנשים שנכון לרגע זה אני נחשביה למשפחה. תודה לכם על הכל ,על כל רגע בכי וצחוק ,ובקיצור – על הכל.

אני לא אשכח את החוויה המדהימה הזו אף פעם.

תהל